יוסף תועה בשדה, רחוק מביתו, וכל מעייניו נתונים למטרה אחת בלבד. תשובתו לאיש המוצא אותו חושפת את מסירותו למשפחתו, חרף המתחים הקשים ששררו בינו לבין אחיו.
כאשר יוסף אומר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ, עולה השאלה כיצד הוא מניח שאדם זר יידע במי מדובר ללא כל פירוט. גישה אחת מסבירה כי בני יעקב היו רועים קבועים ומוכרים היטב באותו אזור, ולכן עוברי אורח יכלו לזהות אותם בקלות [ביאור יש"ר]. יתרה מזאת, ייתכן שיוסף הניח שהשואל מכיר אותו ואת משפחתו, דבר המתיישב עם הדעה המזהה את האיש כמלאך, שכן מלאכי ה' היו בני בית שכיחים באוהלי האבות [ברכת אשר על התורה]. מנגד, יש הסבורים כי יוסף לא סמך על היכרות מוקדמת, אלא בוודאי תיאר לאיש את המראה החיצוני של אחיו כדי שיוכל לזהותם [ביאור שטיינזלץ].
פנייתו של יוסף בבקשה הַגִּידָה נָּא לִי נובעת מאופן ניסוח שאלתו של האיש קודם לכן. האיש לא רק שאל למעשיו, אלא הזמין אותו לדבר ולשתף מה חסר לו, ובכך רמז שהוא מסוגל לעזור לו למצוא את מבוקשו. לכן יוסף משיב לו בטבעיות ומבקש את עזרתו [אור החיים].
את השאלה אֵיפֹה הֵם רֹעִים רוב הפרשנים מבינים כבקשה מותנית ונימוסית שמשמעותה: הגד לי זאת, רק אם אתה אכן יודע היכן הם [אבן עזרא, רד"ק, מחוקקי יהודה ויהל אור]. פרשנים אחרים ממקדים את השאלה במיקום הגיאוגרפי, ומסבירים שיוסף שאל באיזה חלק ספציפי של האזור הם נמצאים [ספורנו], או שמא האיש ראה אותם נודדים לרעות בשדה אחר [ביאור יש"ר].
מתוך חיפוש זה משתקפת גם הטרגדיה של יוסף. נדידה עם עדר שלם למקום מרעה מרוחק אינה מעשה שגרתי. כאשר יתברר ליוסף שאחיו עזבו את האזור לחלוטין למקום רחוק, היה עליו לחשוד שמא מדובר בתרמית. אף על פי כן, יוסף מתעלם מנורות האזהרה וממשיך ללכת אחריהם, משום שבלבו הוא עדיין רואה בהם אחים אהובים [מלבי"ם].