חבקוק, פרק ב׳, פסוק י״ח

ברגעי משבר מתגלה אפסותה של האלילות, בין אם מדובר באלוהי בבל, ברומי או בתופעה כללית, והנביא שואל בלעג מָה־הוֹעִיל פֶּסֶל לאחר שהוחלקה צורתו. הרי מי שעיצב אותו הוא אדם בשר ודם, כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ, ואין זו אלא מַסֵּכָה, תבנית יצוקה ממתכת, שמתגלה כפסל וּמוֹרֶה שָּׁקֶר המטעה את עובדיו, או לחלופין כהן דת המלמד פולחן כזב. הפליאה גוברת מכך שכִּי בָטַח יֹצֵר יִצְרוֹ עָלָיו, כאשר האומן מסתמך על מעשה ידיו ותשוקתו מתוך אשליה שיצילו אותו. בסופו של דבר, כל עמלו מסתכם בלַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְּמִים, דמויות מתות שאין בהן כל תועלת ואינן מסוגלות לענות למתפללים, וכשם שהן דוממות כך גם המלך הבוטח בהן ימות ויישכב דומם כמותן.