חבקוק, פרק ב׳, פסוק י״ח

יצא לכם פעם לבנות בובה מבוץ או מעץ ולצפות שהיא תשמור עליכם ותעזור לכם? זה נשמע קצת מצחיק, נכון? פעם, מלכים של אימפריות ענקיות כמו בבל, חשבו שהפסלים שלהם הם חזקים ויכולים לעזור להם. אבל ברגעים קשים, כשהכול התפרק, הם גילו שהפסלים האלה לא שווים שום דבר. הנביא צוחק על המלכים האלה ושואל אותם מָה־הוֹעִיל פֶּסֶל, כלומר איזו תועלת יש בפסל אחרי שהחליקו ועיצבו אותו, כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ, הרי מי שהכין אותו הוא בסך הכול אדם רגיל. הפסל הזה הוא רק מַסֵּכָה, שזה אומר חתיכת מתכת שיצקו אותה לתבנית. במקום ללמד את האדם את האמת, הפסל הוא מוֹרֶה שָּׁקֶר שמטעה את האנשים לחשוב שיש בו כוח. הנביא מסביר שזה ממש מוזר כִּי־בָטַח יֹצֵר יִצְרוֹ עָלָיו. האומן שהכין את הפסל סומך על יִצְרוֹ, שזה הדבר שהוא בעצמו יצר, שיציל אותו. בסופו של דבר, כל העבודה של האומן היא לַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְּמִים. המילה אלילים מזכירה את המילה "אל", כלומר "לא", משהו שאין בו שום תועלת. ולמה הם אילמים? כי למרות שיש להם צורת אדם ופה, הם דמויות מתות שאין בהן כוח, הם לא יכולים לדבר ולא מסוגלים לענות לאף אחד שמתפלל אליהם.