ברגעי משבר והתרסקות, מתגלה אפסותה של האלילות עליה נשענו אימפריות אדירות. נבואה זו מופנית כלפי מלך בבל או הכשדים, אשר התהלל בכוחו של אלוהיו, ושואלת בלעג מה הועילה לו אמונתו ביום חורבנו [רש"י, רד"ק, אבן עזרא]. מנגד, יש הסבורים כי הדברים מכוונים לדורות מאוחרים יותר, כלפי מלכות רומי ודתה שעבודתה מבוססת אף היא על פסילים וצלמים [אברבנאל], או שזוהי נבואה כללית כנגד תופעת האלילות באשר היא [ביאור שטיינזלץ].
הנביא מגחיך את הפסל ממספר זוויות שונות: מצד החומר שממנו הוא עשוי, מצד האדם שיצר אותו, ומצד התכלית שלשמה נוצר [מלבי"ם]. תחילה הוא שואל מָה־הוֹעִיל פֶּסֶל – איזו תועלת יכולה לצמוח מן הפסל לאחר שהוחלקה והושוותה צורתו [מצודת ציון], כִּי פְסָלוֹ יֹצְרוֹ – הרי מי שעיצב וייצר אותו הוא בסך הכול אדם בשר ודם. הפסל אינו אלא מַסֵּכָה, תבנית הניצוקה ממתכת [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון].
בעוד שהאדם מצפה שאלוהיו ילמד אותו אמת ויורה לו את הדרך, הפסל מתגלה כמוֹרֶה שָּׁקֶר [ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון]. קיימת מחלוקת למה מתכוון ביטוי זה: הגישה המרכזית רואה בכך תיאור של הפסל עצמו, שמטעה את עובדיו לחשוב שיש בו ממש [רד"ק, מלבי"ם]. לעומת זאת, פרשנים אחרים מסבירים כי מורה השקר אינו הפסל, אלא כהן העבודה הזרה המלמד את העם את דרכי הפולחן השקריות [מצודת דוד, אבן עזרא, אברבנאל].
שיא התמיהה והאבסורד מתבטא במילים כִּי־בָטַח יֹצֵר יִצְרוֹ עָלָיו. האומן שיצר את הפסל בוטח ב"יצרו", כלומר במעשה ידיו שלו עצמו, שיעזור לו ויציל אותו [רש"י, רד"ק]. תשוקתו של היוצר היא שנוטעת בו את תחושת הביטחון המדומיינת [ביאור שטיינזלץ].
בסופו של דבר, כל עמלו של האומן מסתכם בלַעֲשׂוֹת אֱלִילִים אִלְּמִים. המילה אלילים נגזרת מהמילה "אל" (לא), כלומר דבר שאין בו כל תועלת [מצודת ציון]. למרות שיש להם צורת אדם ופה, אלו דמויות מתות שאין בהן כוח, הן אינן יכולות לדבר, ואינן מסוגלות לענות לאלו שקוראים ומתפללים אליהן [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. יש המוצאים בכך עוקץ אירוני המכוון כלפי המלך הבוטח בפסל: כשם שהאליל שעשה הוא אבן דוממת וחסרת רוח חיים, כך גם המלך עצמו ייהרג ויישכב דומם כמותו [מלבי"ם].