גלגל ההיסטוריה סובב, והאימפריות הדורסניות ביותר מוצאות את עצמן בסופו של דבר בעמדת הקורבן. עיקרון של מידה כנגד מידה מופעל על הכובש האכזר, שגדולתו נבנתה על יסודות של אלימות וגזל, וכעת הוא עתיד לשלם את המחיר.
הפרשנים מסכימים כי המילים שַׁלּוֹתָ ו-יְשָׁלּוּךָ נגזרות מהשורש ש.ל.ל, במשמעות של ביזה. לעומת זאת, קיימת דעת יחיד המפרשת מילים אלו מלשון השלכה ועקירה של עמים ממקומם [רש"י]. כך או כך, התהליך ההיסטורי ברור: מכיוון שהאימפריה בזזה גויים רבים, כָּל־יֶתֶר עַמִּים – אותם עמים ששרדו, המזוהים ספציפית כמדי ופרס [רד"ק, מלבי"ם] – יקומו כעת לבזוז אותה בחזרה. תהליך זה מתואר כמעין הלוואה: השלל שהאימפריה לקחה אינו אלא חוב נושא ריבית, שאותו היא תיאלץ לפרוע כאשר העמים הנותרים יבואו לגבות אותו מידה [מלבי"ם].
סיבת הנפילה מפורשת בהמשך: מִדְּמֵי אָדָם ו-וַחֲמַס־אֶרֶץ, כלומר בגלל העושק והגזל [מצודת ציון]. אות היחס מ' במילה "מדמי" מציינת סיבה [מלבי"ם] – הרעה תבוא על הכובש בעקבות הדם הרב ששפך, והחמס שעשה כדי לבנות את עושרו וגדולתו [אבן עזרא, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
באשר לזהות הנפגעים והמקום, המיוצגים במילה קִרְיָה (עיר), קיימת חלוקה מעניינת בין המפרשים. גישה אחת רואה בכך תיאור כללי של ערי העמים שנכבשו ויושביהן [רד"ק, ביאור שטיינזלץ], או לחלופין, שהעיר המוזכרת היא בבל עצמה, עיר המלוכה של הכובש, שתיפול כשלל כפירעון על פשעיה [מלבי"ם]. מנגד, גישה מרכזית אחרת ממקדת את הפסוק באופן ספציפי בעם ישראל: "דמי אדם" הם דמי ישראל שנשפכו (שכן ישראל קרויים במקרא "אדם"), וה"ארץ" וה"קריה" הן ארץ ישראל וירושלים שסבלו מחמס הכובש [רש"י, מצודת דוד, ורד"ק בשם התרגום].