נבואת החזון עוברת לעסוק במפלתה של אימפריית בבל, וחושפת את טבעם ההרסני של שליטיה, המונעים מתוך תאווה בלתי נשלטת, גאווה ושכרות. המילים וְאַף כִּי משמעותן "על אחת כמה וכמה" [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מתאר גֶּבֶר יָהִיר, אדם גס רוח ובעל גאווה, אשר הַיַּיִן בּוֹגֵד בו. המילה יין כאן מכוונת ל"איש היין", אדם המרבה לשתות ולהשתכר [מצודת דוד, אבן עזרא]. היין מתעתע בשיכור ונוטע בו ביטחון שווא [ביאור שטיינזלץ], וגורם לו לפעול ברשעות ובבוגדנות [מצודת ציון, מלבי"ם].
חלק מהפרשנים רואים בפסוק זה תיאור של נבוכדנצר מלך בבל, שהיה רודף אחר היין, פועל בפזיזות, טובח ללא חמלה ובוגד בבני בריתו [רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש המפרשים כי הפסוק מכוון לנכדו, בלשאצר, שהיין בגד בו והוציאו מדעתו עד שהעז לשתות ביהירות מכלי בית המקדש תוך כדי שהוא מהלל את אליליו, מעשה שהוביל למותו באותו הלילה [רש"י, מלבי"ם].
בשל יהירותו ושכרותו של המלך, נאמר עליו וְלֹא יִנְוֶה. מילה זו נגזרת מהמילה "נווה", כלומר מדור ומשכן [מצודת ציון]. הפרשנים נחלקו במשמעות ביטוי זה. גישה אחת מסבירה כי המלך אינו מסוגל למצוא מרגוע ולהישאר בביתו, שכן תאוותו דוחפת אותו לצאת ללא הרף כדי להשחית ולכבוש משכנות של אחרים [מצודת דוד, אבן עזרא, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. גישה שנייה רואה בכך נבואת חורבן אישית: נווה המלכות שלו לא יתקיים לאורך ימים, והוא יסולק מהיכלו וייהרג [רש"י, מלבי"ם], או שיגורש מחברת בני אדם ויחיה עם חיות השדה [רד"ק].
תאוותו של המלך מתוארת כרעב שאינו יודע שובע: אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ. המילה "נפשו" מתייחסת לתיאבונו ולתשוקותיו [ביאור שטיינזלץ]. בדומה לשאול (הקבר) ומלאך המוות, אשר בולעים את הבריות ולעולם אינם שבעים מלקבל עוד מתים, כך המלך משתוקק לכבוש את כל העולם ואינו בא על סיפוקו לעולם [רש"י, מצודת דוד, רד"ק]. נפש תאוותו משלחת אותו, ממש כמו המוות, להמית נפשות רבות ולהכרית עמים [מלבי"ם, אברבנאל].
כתוצאה מכך, וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם וַיִּקְבֹּץ אֵלָיו כָּל הָעַמִּים, הוא משתלט על העולם כולו ומכניע את כולם תחת ממשלתו, מבלי שאיש יוכל להימלט מידו [מצודת דוד, אבן עזרא]. יש המדייקים בהבדל שבין הפעלים והשמות בחלק זה של הפסוק: וַיֶּאֱסֹף מתייחס לגּוֹיִם, שהם קיבוצי אנשים פחותים בחשיבותם שהתקבצו אליו מעצמם והוא רק אסף אותם לרשותו, בעוד שוַיִּקְבֹּץ מתייחס לעַמִּים, שהם אומות חשובות וחזקות יותר, שאותן נאלץ לקבץ אליו בכוח הזרוע [מלבי"ם].