עונשה של האימפריה הבבלית מתואר כפועל יוצא ועיקרון של מידה כנגד מידה על ההרס, החורבן ושפיכות הדמים שחוללה. הנביא משתמש בדימויים מעולם החי והצומח כדי להמחיש את עוצמת החורבן שישוב ויכה בבבל.
המונח חֲמַס לְבָנוֹן זוכה למספר פירושים. יש המפרשים זאת כפשוטו, כהרס ממשי של עצי הלבנון שאותם כרת מלך בבל לטובת מפעלי הבנייה שלו [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, רוב הפרשנים רואים בלבנון משל. חלקם מפרשים כי הלבנון מסמל את ארץ ישראל כולה [מצודת דוד, מצודת ציון, רד"ק], ואחרים ממקדים זאת בבית המקדש [רש"י, מלבי"ם, תרגום אונקלוס המובא ברד"ק], כאשר החמס מתבטא, בין היתר, בחילול כלי הקודש. חמס זה עתיד לכסות את בבל באבדון ובקלון.
המילה יְחִיתַן נגזרת מהשורש ח-ת-ת ומשמעותה שבירה, הרס והפחדה [מצודת ציון, מלבי"ם, רד"ק]. הצירוף וְשֹׁד בְּהֵמוֹת ממשיך את הדימוי של יער הלבנון, אך מתפרש בדרכים שונות. גישה אחת מסבירה שמדובר בפגיעה ממשית בבעלי החיים שאותם החריד ושדד הכובש [אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ]. לעומת זאת, פרשנים אחרים רואים בבהמות משל לעם ישראל: כשם שארץ ישראל נמשלה ליער הלבנון, כך יושביה נמשלו לחיות היער, והשוד שנעשה להם ישבור כעת את הבבלים [מצודת דוד, רד"ק].
מנגד, יש הסבורים כי הבהמות מסמלות דווקא את צבאות בבל ששדדו את ישראל, וכעת ה' ישבור אותם [רש"י]. פירוש ייחודי מציע כי חיות היער מסמלות כוחות נקמה שיצאו להחריב את בבל, או לחלופין, רומזות לבהמות שהוקרבו בבית המקדש, שכביכול מתעוררות כדי להביא שבר על בבל בעקבות חילול דמן והכלים שבהם נזרק [מלבי"ם]. בנוסף, מובא משל שלפיו מלך בבל עצמו נמשל לחיית טרף שדורסת באין מפריע, עד שלבסוף מתאספים בני האדם ומכלים אותה בבת אחת [רבי יונה המובא ברד"ק].
חתימת הפסוק, מִדְּמֵי אָדָם וַחֲמַס אֶרֶץ קִרְיָה וְכָל יֹשְׁבֵי בָהּ, מסכמת את הסיבות לעונש הכבד. הפורענות תבוא בעוון שפיכות הדמים של עם ישראל [רש"י, מצודת דוד], ובעקבות החמס וההשחתה של ארץ ישראל, שכללו הריסת ערים, בתים ועצי מאכל [רד"ק]. המילה קִרְיָה מכוונת במפורש לירושלים וליושביה, שסבלו מנחת זרועו של הכובש [רש"י, מצודת דוד, רד"ק].