מפלתו הבלתי נמנעת של עריץ תאב בצע מלווה בלעג ושמחה לאיד מצד העמים ששעבד. הפרשנים מסכימים כי כאשר יבוא יומו של השליט, כל אותן אומות שכבש ואסף אליו יחגגו את נפילתו. עמים אלו מָשָׁל יִשָּׂאוּ, כלומר ירימו את קולם וישירו עליו שירי שנינה. דבריהם ינוסחו כמְלִיצָה, שהיא דיבור צח וברור, אך יכילו בתוכם גם חִידוֹת, שהן אמירות סתומות, נסתרות וקשות להבנה, או לחלופין הנמשל והפתרון של המשל [מצודת ציון, מלבי"ם, אבן עזרא].
תוכן הלעג נפתח במילה הוֹי, שמשמעותה קריאת צער ואוי [מצודת ציון]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהביטוי הַמַּרְבֶּה לֹּא־לוֹ מופנה כלפי שליט שצובר לעצמו שלל, הון, נכסים וממשלות שאינם שייכים לו באמת. העמים לועגים לו ושואלים עַד־מָתַי, כלומר האם באמת חשב שהרכוש והשלטון האלו יישארו בידו וביד זרעו לנצח? הרי שלטונו אינו אלא צירוף של כוחות זרים שיתנערו ממנו, ומעצמות אחרות יבואו וייקחו ממנו הכל [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מנגד, מוצג פירוש ייחודי לפיו הפסוק מתאר משל כלכלי על אדם שלווה כספים בריבית באופן תמידי, לא לצורך עצמו, ושוקע במעגל חובות שאין לו קץ [מלבי"ם].
סופו של השליט הוא שהוא רק וּמַכְבִּיד עָלָיו עַבְטִֽיט. המילה עַבְטִֽיט זוכה למספר פירושים מרתקים. הפירוש הנפוץ ביותר רואה בה חיבור של שתי מילים, "עב" ו"טיט". כלומר, העושר והכוח שצבר אינם אלא משא כבד של פשע ועוון המעיק עליו כמו קורת עץ כבדה או שכבת טיט עבה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, מצודת ציון]. יש המדמים זאת לאדם משוגע המשליך על עצמו בוץ [אבן עזרא בשם יפת], ויש המסבירים כי הבוץ אומנם מגדיל את נפח גופו של השליט באופן מלאכותי, אך כשיתפורר הטיט יתגלו מידותיו המצומצמות האמיתיות [ביאור שטיינזלץ]. גישה קודרת יותר מפרשת כי השליט שוכח שסופו למות, והטיט העבה הוא למעשה העפר שיכביד על קברו [רד"ק בשם אביו].
לצד פירוש הטיט, קיימות שתי גישות נוספות להבנת המילה. האחת קושרת את המילה לשורש ע.ב.ט, מלשון עבוט והלוואה, וממשיכה את הקו הרעיוני של אדם המכביד על עצמו הררי חובות תופחים שייאלץ לשלם [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. הגישה האחרת מסבירה כי מדובר בשליט המוסיף לבנות לעצמו עוד ועוד משכנות, אך בנייה זו לא תציל אותו מאובדנו [רד"ק ואבן עזרא בשם הנגיד].