חומרי הבניין הדוממים מתעוררים לחיים במעין משפט ציבורי, ומעידים על העוולות והאלימות שבאמצעותם הוקם המבנה. הפרשנים מסכימים כי מדובר במליצה ציורית, הממחישה כיצד מעשי הגזל, החמס וחורבן הערים האחרות שנעשו לצורך בניית בבל, כה גלויים עד שהמבנה עצמו זועק אותם.
כאשר אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק, כל אבן ואבן בבניין צועקת ומעידה על עצמה שהיא גזולה. בתגובה לכך, וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה, העץ עונה לזעקת האבן ומצטרף אליה באמירה שגם הוא הושג מתוך גזל, וכך שניהם צועקים יחד ומתקוממים נגד הבונה [רש"י, מצודת דוד, רד"ק, שטיינזלץ].
המילה כָפִיס מתפרשת על ידי רוב המפרשים כחתיכת עץ, קיסם, או קורה המשמשת לתקרת המבנה ולקירוי הגג [רש"י, רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם], בעוד שיש מי שמפרש זאת כקשר הקשה המצוי בתוך עצי הקורות [אבן עזרא].
מעבר לתיאור הציורי, ישנו רובד נוסף המציג תהליך כרונולוגי של בנייה. האֶבֶן מסמלת את תחילת הבנייה ואת יסודות החומה, שלב המאופיין בשפיכות דמים ומלחמות. לאחר מכן, הכָפִיס המשמש לקירוי הגג מסמל את גמר הבניין, שלב שבו אמנם פסקה שפיכות הדמים הגלויה, אך המערכת כולה הושתתה וכוננה על עוול, שוד וניצול [מלבי"ם].