חבקוק, פרק ב׳, פסוק ה׳

על אחת כמה וכמה, וְאַף כִּי, מלך בבל הוא גֶּבֶר יָהִיר אשר הַיַּיִן בּוֹגֵד ומתעתע בו, ומוביל אותו לפעול ברשעות ובבוגדנות. בשל תאוותו וגאוותו המלך וְלֹא יִנְוֶה, כלומר אינו מוצא מרגוע במשכנו ויוצא לכבוש אחרים, ועל כן נווה המלכות שלו עתיד להיחרב והוא יאבד. תאוותו של המלך היא כרעב תמידי, אֲשֶׁר הִרְחִיב כִּשְׁאוֹל נַפְשׁוֹ, וממש כפי שהקבר וְהוּא כַמָּוֶת לעולם וְלֹא יִשְׂבָּע מלקבל אליו מתים, כך הוא משתוקק להכרית עמים מבלי לבוא על סיפוקו. מתוך כך וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם וַיִּקְבֹּץ אֵלָיו כָּל הָעַמִּים, כשהוא מכניע את העולם כולו, בין אם באסיפת אומות חלשות מרצונן ובין אם בקיבוץ עמים חזקים בכוח הזרוע.