חבקוק, פרק ב׳, פסוק י״ט

אוי לאדם הפונה לפסלים בבקשה שיתעוררו משנתם ויקומו לחיים, תוך שהוא קורא הָקִיצָה לָעֵץ שהיה בו בעבר כוח צמיחה, ומבקש עוּרִי לְאֶבֶן שמעולם לא חייתה והיא מושתקת לחלוטין כדבר דּוּמָם. מול ציפייה זו עולה התמיהה הלעגנית האם ייתכן שפסל כזה הוּא יוֹרֶה ויוכל אי פעם ללמד אותך דבר מה. מנגד, ייתכן שעצם מצבו של הפסל, או אפילו גופתו המתה של מלך בבל, הם אלו שמלמדים את המתבונן כי הבוטח באלילים יסיים את חייו כפגר אילם כמותם. בסופו של דבר, הִנֵּה הוּא תָּפוּשׂ זָהָב וָכֶסֶף, כלומר הפסל רק מצופה במתכות יקרות המחזיקות את איבריו יחד, אך למרות מראהו החיצוני המרשים וְכָל רוּחַ אֵין בְּקִרְבּוֹ, שכן חסרה בו לחלוטין אפילו רוח החיים הבסיסית ביותר.