עם תחילת דרכו של שלמה, מתבסס מעמדו כמלך שניחן בעוצמה שלטונית ורוחנית כאחד. המונח וַיִּתְחַזֵּק מבטא מספר רבדים בהתבססות מלכותו. מחד גיסא, זהו שלב של עצמאות, שבו שלמה חדל להישען על כוחו ועצתו של דוד אביו ומתחיל להנהיג בכוחות עצמו [מלבי"ם]. מאידך גיסא, התחזקות זו באה לידי ביטוי מעשי בסילוק מתנגדיו שאיימו על שלטונו, וכן בהרחבת שליטתו על ממלכות אחרות שהגישו לו מנחה, כך שישב היטב ובבטחה על כיסאו [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ].
לצד ההיבט המעשי, הפרשנים עומדים על מקור כוחו של שלמה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהסיבה הישירה והעיקרית להתחזקותו של שלמה היא וַיהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ – התמיכה והנוכחות האלוהית שליוו אותו. בנוסף לכך, הצירוף בֶן דָּוִיד רומז כי שלמה שאב את כוחו גם מזכותו של אביו, המלך הקדוש והחסיד, וכך הגיע לדרגה של שלמות רוחנית [חומת אנך].
חותם הפסוק, וַיְגַדְּלֵהוּ לְמָעְלָה, מצביע על התפתחות מתמדת של המלכות שהלכה וגדלה [ביאור שטיינזלץ], אך גם טומן בחובו משמעות עמוקה יותר. בניגוד לגדולה שלטונית רגילה הנראית לעיני העם, המילה לְמָעְלָה מלמדת על התנשאות בענייני נפשו הרוחנית של שלמה. גדולה פנימית ועליונה זו הוענקה לו דווקא בזכות העובדה שה' היה עמו [מלבי"ם].