לאחר ההתגלות הלילית וההבטחה האלוהית, שלמה המלך עושה את דרכו חזרה מגבעון אל בירת הממלכה, צעד המסמל את תחילת מלכותו המעשית והמבוססת.
הפסוק מציג קושי תחבירי כאשר הוא מתאר ששלמה בא לַבָּמָה אשר בגבעון, ומיד לאחר מכן מזכיר את יְרוּשָׁלִַם. רוב הפרשנים מסבירים כי הפסוק מתאר את מסע החזרה של שלמה. לפי גישה זו, שלמה הלך תחילה לבמה שבגבעון בבוקר שאחרי החיזיון כדי להקריב קרבנות ולהודות לה' על הבשורה והטוב שהובטחו לו, ומשם שב לירושלים כאשר הוא מתרחק וסר מִלִּפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ]. לפיכך, המילה לַבָּמָה מתפרשת כציון המקום שאליו הלך מלכתחילה, וממנו הוא שב כעת אל העיר [מצודת דוד, רד"ק, חומת אנך].
לעומת זאת, ישנה גישה חלופית המדגישה כי האות למ"ד במילה לַבָּמָה חייבת להורות על יעד ההגעה ולא על עזיבה. לפי פירוש זה, שלמה לא רק חזר לירושלים, אלא פירק את אוהל מועד ואת מזבח הנחושת והביא את הבמה עצמה מגבעון לירושלים. מהלך זה מסביר מדוע הקריב לאחר מכן את קרבנותיו בירושלים ולא חזר לגבעון [מלבי"ם].
באשר לאופן עזיבתו את המקום המקודש, מסורת חז"ל שופכת אור על היראה והכבוד שרחש שלמה לבמה. כאשר יצא מאוהל מועד, הוא לא הפנה את גבו, אלא הלך לאחוריו כשפניו מופנות אל הבמה. ממעשה זה נלמדה ההלכה כיצד יש להיפרד ממקום קדוש או מאדם גדול, וכך נהגו הכהנים, הלויים וישראל במקדש, וכן תלמיד הנפטר מרבו [רד"ק, חומת אנך].
הפסוק נחתם במילים וַיִּמְלֹךְ עַל־יִשְׂרָאֵל. ציון עובדה זו דווקא בשלב זה נובע מכך שרק כעת קיבלו עליהם העם את מלכותו באהבה רבה ובהסכמה מלאה [מצודת דוד]. קבלת המלכות הציבורית התרחשה בזכות החכמה האלוהית העצומה שניתנה לו באותו הלילה, אשר התפרסמה ברבים מיד עם שובו לירושלים. חכמה זו באה לידי ביטוי מובהק במשפט שתי הזונות, שהוכיח לכל ישראל כי חכמת אלוהים בקרבו לעשות משפט, ובכך התבססה מלכותו בפועל [רלב"ג, מלבי"ם].