לאחר שהתיישב שלמה במלכותו, הוא מחליט לקיים את צוואת דוד אביו ולגשת למלאכת הבנייה. המילה וַיֹּאמֶר מבטאת את עצם ההחלטה. החלטה זו כוללת שני מבנים מרכזיים: בַּיִת לְשֵׁם ה', שהוא בית המקדש, וכן בַיִת לְמַלְכוּתוֹ, כלומר ארמון מלוכה [ביאור שטיינזלץ], אשר תוכנן להיבנות באופן הראוי וההגון למעמדו המלכותי [מצודת דוד].
הצגת שני המבנים יחד בפסוק זה באה להסביר את המהלכים הלוגיסטיים של שלמה שיתוארו בהמשך. עבור בניין בית המקדש לבדו, לא היה שלמה צריך לגייס פועלים נוספים או לבקש עצי ארז מחירם מלך צור, שכן דוד כבר הכין מראש די פועלים ועצי ארז מגבולות ארץ ישראל. הסיבה לכך ששלמה נזקק להרחיב את כוח האדם ולייבא חומרי גלם נוספים מחוץ לארץ, הייתה החלטתו לבנות במקביל גם את ארמון המלוכה שלו, פרויקט שעבורו לא הספיקו ההכנות והחומרים שהותיר אחריו דוד [מלבי"ם].