מסעו של שלמה המלך עם קהל ישראל לגבעון מהווה נקודת ציון משמעותית בתולדות עבודת ה׳, רגע שבו מורשת המדבר פוגשת את ההכנות למרכז הרוחני החדש בירושלים. הכתוב פותח בתיאור וַיֵּלְכוּ שְׁלֹמֹה וְכָל הַקָּהָל עִמּוֹ, תוך שימוש בסגנון מקראי תמציתי. הפסוק מדלג על תיאור הציווי או ההזמנה של המלך אל העם, ומתאר מיד את ביצוע ההליכה בפועל, כדרכו של המקרא לקצר במקומות שונים ולתאר את התוצאה הסופית ללא תיאור שלבי הביניים [רש"י].
יעדו של המסע היה אֹהֶל מוֹעֵד הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה. מונח זה מכוון לשריד ההיסטורי של המשכן המקורי שהוקם במדבר, אשר לאחר שעמד תקופה ארוכה בשילה, הועבר לבסוף אל הבמה שבעיר גבעון [ביאור שטיינזלץ].
למסע המוני זה לא הייתה רק מטרה של הקרבת קורבנות שגרתית, אלא תכלית היסטורית והלכתית רחבה. שלמה המלך אסף את כל ראשי העם ומנהיגיו לקראת פירוקו הסופי של אוהל מועד בגבעון. המלך הבין כי ישנו פגם בהקרבה בבמות כל עוד אוהל מועד המקורי עומד על מכונו במקום אחר, ובנוסף ביקש לחסוך את הטורח שבעלייה התדירה לגבעון. לכן, ריבוי הקורבנות ואלף העולות שהקריב שלמה באותו מעמד נועדו לשמש כטקס סיום ופרידה חגיגי. שלמה חלק כבוד אחרון לאוהל מועד ולמזבח הנחושת רגע לפני סילוקם מגבעון והעלאתם לירושלים, כדי לאחד אותם עם ארון הברית שכבר הועלה לשם קודם לכן על ידי דוד אביו [מלבי"ם].