בימי שלמה המלך עברה ממלכת ישראל תמורה כלכלית חסרת תקדים, מחברה חקלאית פשוטה למעצמה עשירה שבה שפע רב זרם לתוכה [ביאור שטיינזלץ]. מציאות זו באה לידי ביטוי בכך ששלמה פיזר אֶת־הַכֶּסֶף וְאֶת־הַזָּהָב ברחבי ירושלים כָּאֲבָנִים. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בביטוי של הפלגה, שנועד להמחיש כי המתכות היקרות היו כה מרובות ושכיחות עד שאנשים התייחסו אליהן כאל אבנים פשוטות [רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מתוך שפע זה, המלך לא הקפיד על חסכון וחילק את העושר בכל העיר כדי ליצור ממנו שולחנות וכיסאות [רש"י].
נוכח תיאור זה, עולה התהייה כיצד אוצרות כאלו נותרו ברחובות העיר מבלי להיגנב. על כך משיבים הפרשנים כי הכסף והזהב נוצקו לגושים עצומים, בדומה לאבני גזית ענקיות באורך של שמונה עד אחת עשרה אמות. בשל משקלם הרב לא היה אפשר לשאת ולגנוב אותם, ולכן היה ניתן לעזוב אותם בחוצות ללא חשש [רש"י, רד"ק, מצודת דוד]. עם זאת, יש המציינים כי שפע זה, שאפיין את תחילת מלכותו של שלמה, לא נמשך לעד; בעקבות חטאיו, כדוגמת נישואיו לבת פרעה, המציאות הכלכלית השתנתה והכסף איבד מזמינותו וחזר להיות יקר ובעל ערך [מלבי"ם].
לצד המתכות היקרות, ניכר גם שפע חסר תקדים של עצי בנייה איכותיים. הָאֲרָזִים המיובאים מן הלבנון הגיעו לירושלים בכמויות כה גדולות, עד שהמראה שלהם כבר לא הפליא איש. הם הפכו נפוצים כַּשִּׁקְמִים, שהם מין של עצי תאנה [מצודת ציון], אשר גדלים באופן טבעי ובכמויות עצומות בעמקים ובאזורי הַשְּׁפֵלָה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].