דברי הימים ב, פרק י״א, פסוק ד׳

קרה לכם פעם שהייתם בטוחים שאתם צודקים באיזה ויכוח גדול, וכבר הייתם מוכנים לעשות הכל כדי לנצח, ופתאום מישהו עצר אתכם ואמר לכם פשוט לעזוב הכל וללכת הביתה? זה בדיוק מה שקרה לצבא של ממלכת יהודה. החיילים כבר היו בדרך כדי לעצור את המרד של שאר שבטי ישראל, אבל אז הגיעה נבואה שעצרה הכל. ה׳ מצווה עליהם כמה דברים כדי למנוע את ההתנגשות. קודם כל הוא אומר להם לֹא תַעֲלוּ, כלומר, אל תצאו להילחם נגדם בערים שלהם. אחר כך הוא מוסיף וְלֹא תִלָּחֲמוּ, כדי להזהיר אותם שאפילו לא יזמינו אותם לקרב בשטח פתוח. כדי שהם יבינו כמה המצב הזה חמור, ה׳ מזכיר להם שהם עומדים להילחם עִם אֲחֵיכֶם. הרי כל בני ישראל הם בעצם אחים, בנים של משפחה אחת. ההוראה היא מוחלטת: שׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ. החיילים צריכים להתפזר הביתה, והם אפילו לא צריכים להישאר מוכנים עם כלי הנשק מתוך פחד שהצד השני יתקוף אותם. למה בעצם לבטל את הכל? ה׳ מסביר: כִּי מֵאִתִּי נִהְיָה הַדָּבָר הַזֶּה. החלוקה של הממלכה היא לא סתם מרד רגיל, אלא משהו שה׳ בעצמו קבע שצריך לקרות. בסופו של דבר, העם מקשיב להנחיה. המילים וַיָּשֻׁבוּ מִלֶּכֶת מתארות איך הם פשוט עצרו את הצעידה שלהם למלחמה, בדיוק כמו שה׳ ציווה עליהם בהתחלה.