הצלחה חסרת תקדים ועוצמה שלטונית רבה עלולות להוביל את האדם לתחושת עליונות מסוכנת, המטשטשת את הגבולות שבין סמכות אנושית לקדושה אלוהית. לאחר שנים שבהן לא היה ביהודה מלך כה תקיף ומוצלח כעוזיהו, הגיעה נקודת המפנה. וּכְחֶזְקָתוֹ, כאשר התבסס והתחזק מאוד במלכותו (מילה המופיעה במקרא שלוש פעמים בלבד [מנחת שי]), גָּבַהּ לִבּוֹ עַד־לְהַשְׁחִית. הפרשנים מבחינים כי בעוד שגאוות הלב יכולה להיות לעיתים חיובית כאשר היא מכוונת לדרכי ה', במקרה זה היא חרגה מכל מידה, והובילה את המלך להשחתה, להרשעה ולרצון לעקור את חוקי התורה [מלבי"ם, מצודת דוד, רלב"ג].
מתוך גאווה זו, ביקש עוזיהו לנכס לעצמו גם את כתר הכהונה. הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמלך סירב להשלים עם הפרדת הרשויות בישראל, שבה ההנהגה המדינית נתונה למלך ואילו ההנהגה הדתית לכהן. הוא שאף לרכז בידיו את כל מוקדי הכוח ולשלוט גם בדת [מלבי"ם, רלב"ג]. ייתכן גם כי הושפע ממנהגי העמים השכנים באותה תקופה, שבהם המלך נתפס כישות קדושה המקריבה קורבנות [ביאור שטיינזלץ]. מניע נוסף המובא בפרשנות קשור לצרכיו הכלכליים: החזקת צבאו העצום דרשה הון רב מדי יום, ומאחר שישנה מסורת הקובעת כי הקטורת מעשרת, ביקש המלך להקטיר בעצמו כדי לזכות בעושר זה [חומת אנך].
לפיכך, וַיִּמְעַל בַּה' אֱלֹהָיו. המילה וַיִּמְעַל מבטאת חטא ופשע [מצודת ציון], אך יש מי שמדייק כי השימוש במונח "מעילה" מעיד על כך שהמעשה נעשה בשגגה מתוך טעות בשיקול הדעת. עוזיהו סבר באמת ובתמים כי מעמדו כמלך גדול מזה של הכהן הגדול, והסיק כי נאה וראוי שמלך בשר ודם ישרת ישירות את מלך הכבוד [רש"י, חומת אנך].
מתוך תפיסה שגויה זו, וַיָּבֹא אֶל־הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל־מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. במעשה זה חטא עוזיהו בכפליים: הרעה הראשונה הייתה עצם הכניסה אל ההיכל, מקום שהכניסה אליו אסורה לחלוטין למי שאינו כהן. הרעה השנייה הייתה עצם הניסיון להקטיר את הקטורת, פעולה שאינה תלויה במעמד שלטוני או בגדולת האדם, אלא שמורה אך ורק לאנשים המקודשים לכך מזרע אהרון [חומת אנך, ביאור שטיינזלץ].