עימות חזיתי מתפתח במקדש, כאשר המלך, שהגיע ככל הנראה עם פמליה קטנה, ניצב מול קבוצת כהנים גדולה שבאה לסלקו החוצה [ביאור שטיינזלץ]. תגובתו של המלך למחאת הכהנים נגדו היא וַיִּזְעַף, כלומר כעס עז [מצודת ציון, רלב"ג, מצודת דוד]. זעף זה מבטא תחושת עצבות ורוח נכאה המתעוררת כאשר רצונו של אדם אינו מתממש [מלבי"ם].
באותו רגע וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת, כלומר הוא כבר אחז בידו את המחתה כשהיא מלאה בקטורת ומוכנה להקטרה [מצודת ציון, מצודת דוד, רד"ק, ביאור שטיינזלץ]. מתוך זעמו, הוא אף התכוון להכות באמצעות המקטרת את הכהן שעמד מולו ומנע בעדו מלהקטיר [רש"י].
אולם וּבְזַעְפּוֹ, בדיוק ברגע שבו כעס על הכהנים, הכה אותו ה' [רלב"ג], וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ. השימוש בתיאור של זריחה נובע מכך שנגע הצרעת הוא לבן ובוהק, ולכן הוא נראה כמאיר וזורח כשמש [מצודת דוד, חומת אנך]. הופעת הצרעת דווקא במצח אינה מקרית, שכן הטומאה בקעה משם כדי לשמש אות וסימן לרוע מחשבותיו של המלך [מלבי"ם]. מעבר לכך, יש כאן עונש של מידה כנגד מידה: מכיוון שהמלך ניסה להיכנס למקום קדוש שאינו שלו, הוא נענש בצרעת שגרמה לדחייתו ולסילוקו גם מן המקום שהיה שלו כדין [חומת אנך].
האירוע כולו התרחש מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת, כלומר בעודו עומד ממש בסמוך למזבח [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ], ובעקבות נגע הצרעת הפתאומי הוא נאלץ לעזוב את המקום במהירות [רלב"ג].