הכהנים מתעמתים עם המלך עוזיהו ומבהירים לו את הגבולות הברורים של עבודת הקודש. כאשר הם אומרים לו לא לך, הם מדגישים כי הפעולה אינה מותרת לו [מצודת דוד], וכי הוא מסיג גבול ונוגע בתחום שאינו שלו [מלבי"ם]. הזכות להקטיר קטורת שמורה אך ורק לכהנים בני אהרן, שהם המקדשים – כלומר, אלו שיוחדו ונעשו קודש למטרה זו [ביאור שטיינזלץ]. על פי המסורה, ה"א הידיעה במילה זו מסומנת בסימן מאריך בכתבי היד המדויקים [מנחת שי].
הכהנים דורשים מהמלך צא מן המקדש כי מעלת, שכן הוא פשע במעשהו [מצודת דוד]. איסור הכניסה להיכל חל על כל אדם שאינו כהן שלא לצורך, ועצם הכניסה והשגת הגבול מהוות מעילה בקודש [מלבי"ם].
באשר למניעיו של המלך ולתוצאות מעשיו, הכהנים חותמים במילים ולא לך לכבוד. הפרשנים מסכימים כי עוזיהו סבר שמעשה ההקטרה יביא לו כבוד מאת ה', אך הכהנים מעמידים אותו על טעותו. בעוד שעבודת הכהונה אכן מהווה כבוד למי שראוי לה ונבחר אליה, הרי שאדם שאינו ראוי ולוקח אותה בכוח יזכה לתוצאה ההפוכה בדיוק: מעשהו לא יביא לו כבוד, אלא יוביל לעונש, לביזיון ולקלון [רלב"ג, מלבי"ם, מצודת דוד].