עוצמתו הכלכלית של המלך התבטאה בפיתוח חקלאי נרחב ובמפעלי בנייה שנועדו לבסס את רכושו הרב בכל רחבי הארץ, מתוך מטרה לספק מזון בשפע ולמנוע חרפת רעב [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
בשל עדרי הצאן והבקר העצומים שרעו באזורי המדבר, בנה המלך מִגְדָּלִים ששימשו כמבצרים להגנה על הרכוש מפני שודדים [מלבי"ם]. כדי לספק מים לכל אותו מִקְנֶה־רַּב, הוא נדרש לחפור בורות מים רבים. הפעולה מתוארת במילה וַיַּחְצֹב, המעידה על חפירה קשה ומאומצת בתוך תוואי של אבנים וסלעים [מצודת דוד]. שטחי המרעה של בהמותיו לא הוגבלו רק למדבר, אלא התפרסו גם בַּשְּׁפֵלָה, שהיא אזור העמק, וּבַמִּישׁוֹר [מצודת דוד, מצודת ציון].
לצד גידול המקנה, המלך פיתח מאוד את עבודת האדמה. הוא העסיק אִכָּרִים, שהם עובדי אדמה העוסקים במלאכת החרישה [רש"י, מצודת ציון], וכן וְכֹרְמִים שעיבדו את הכרמים [מצודת ציון]. עבודתם התבצעה בהרים וכן וּבַכַּרְמֶל, מונח המתאר גבעות שמנות, פוריות וטובות לחקלאות [מצודת ציון].
הפסוק מנמק תנופת פיתוח זו בכך שהמלך אוֹהֵב אֲדָמָה הָיָה. רוב הפרשנים מסבירים זאת כפשוטו, שהמלך אהב לעסוק בעבודת האדמה ורצה לקדם את החקלאות בארצו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, ישנה גישה ביקורתית הרואה באהבה זו חיסרון. על פי המדרש, המלך היה להוט מדי אחר האדמה, בדומה לקין, ובסופו של דבר לא צמחה מאהבה מופרזת זו כל תועלת [רש"י].