הופעתה הפתאומית של הצרעת על מצחו של המלך מעוררת תגובה דרמטית ומיידית במקדש, שכן מחלה זו נחשבה לנוראה וגזרה על הלוקה בה הרחקה מוחלטת מהחברה. כאשר הכהן הגדול ושאר הכהנים מבחינים בנגע, פעולתם היא וַיַּבְהִלוּהוּ. הפרשנים מסכימים כי משמעות הדבר היא שהם האיצו במלך והוציאו אותו משם בבהלה ובמהירות רבה. הסיבה לדחיפות זו מוסברת בכך שמצורע מטמא את המקום שבו הוא שוהה בעצם כניסתו אליו. משום כך, גם אם הנגע טרם הוכרז רשמית כטמא, הכהנים היו מחויבים שלא לעכבו אף לרגע ולהוציאו מיד [מלבי"ם].
לצד פעולת הכהנים, הפסוק מדגיש כי וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת, כלומר מתוך דחיפות המלך לא התנגד, אלא דחף את עצמו ומיהר לרוץ החוצה. המניע למנוסתו העצמית מוסבר במילים כִּי נִגְּעוֹ ה'. המלך הרגיש והבין מיד כי הצרעת אינה מקרית, אלא הגיעה כעונש ופגיעה בהשגחה ישירה מאת ה', ולכן מיהר לעזוב את המקום.