מלך יהודה ממשיך במסע ההרס והחילול של בית המקדש, ומפרק באופן שיטתי את כלי הקודש שעשה שלמה המלך. מעשיו אינם רק פגיעה פיזית ברכוש, אלא מבטאים מרד רוחני עמוק שנועד להכעיס את ה' ולבזות את המקדש. המטרה המרכזית במעשיו הייתה להראות שכלי המקדש אינם פרי ציווי אלוהי, אלא המצאה אנושית של שלמה, ולכן בסמכותו לשנותם כרצונו [מלבי"ם, אברבנאל]. בנוסף, על ידי השחתת הכלים וסגירת דלתות המקדש, הוא ביקש למנוע מהעם להקריב קרבנות לה', ולנתב אותם אל המזבחות הזרים שהקים ברחבי ירושלים [רד"ק, אברבנאל]. מנגד, יש המציעים מניע מעשי יותר להרס, ולפיו המלך תכנן לשמור את חלקי הנחושת היקרים שפירק כדי להשתמש בהם בעתיד כשוחד [ביאור שטיינזלץ].
תחילה, וַיְקַצֵּץ, כלומר כרת וחתך [מצודת ציון], אֶת־הַמִּסְגְּרוֹת הַמְּכוֹנֹת. מבחינה לשונית, צירוף זה הוא סמיכות עם ה"א הידיעה [רד"ק], והוא מתאר את המסגרות, המחיצות והאיצטבאות ששימשו כבסיס לכיורות [רש"י, מצודת דוד, מצודת ציון]. לאחר שקיצץ את הבסיסים, וַיָּסַר מֵעֲלֵיהֶם אֶת־הַכִּיֹּר. הכִּיֹּר הוא מעין דוד גדול שנועד לרחצה [מצודת ציון]. אף על פי שהמילה מופיעה בלשון יחיד, היא משמשת כשם כולל לכל עשרת הכיורות שהיו במקדש [רד"ק]. הוא הסיר את כולם מעל כניהם והעמיד אותם ישירות על הקרקע [רלב"ג]. אגב, המילה נכתבת בפסוק עם האות וי"ו, "ואת הכיר", אך נקראת בלעדיה [מנחת שי].
לאחר מכן פגע המלך ביָּם, שהיה גיגית ענקית שיצר שלמה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הוא הוֹרִד אותו מֵעַל הַבָּקָר הַנְּחֹשֶׁת, שהם שנים עשר פסלי הבקר שעליהם הוא נשען [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעניין לציין כי המילה תַּחְתֶּיהָ מתייחסת לים בלשון נקבה, בניגוד לשימוש הרגיל במילה זו בלשון זכר [רד"ק].
את הים שהוריד, וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל מַרְצֶפֶת אֲבָנִים. מכיוון שרצפת ההיכל המקורית לא הייתה מאבן אלא מלוחות עץ ארז מצופים בזהב, מתברר שאחז בנה במיוחד רצפת אבנים חדשה כדי להניח עליה את הים והכיורות במקום הבסיסים המקוריים שלהם [רד"ק]. מעבר לפעולה הפיזית, הורדת הכלים המפוארים אל הקרקע נשאה משמעות סמלית קשה, היא סימנה את הירידה הרוחנית של האומה, והיוותה אות מבשר רעות לחורבן העתידי של העם ושל בית המקדש [אברבנאל].