מהפכה בסדרי העבודה במקדש מתרחשת בפקודת המלך אחז, אשר דוחק את מזבח ה' המקורי מפני מזבח חדש שהקים, וקובע מחדש את ייעודם של שני המזבחות. בפתח הציווי מצוין הכתיב ויצוהו אשר נקרא כ-וַיְצַוֶּה, כאשר המשמעות בשתי הצורות נותרת זהה [רד"ק].
אחז מצווה על אוריה הכהן להקריב את כלל הקורבנות הקבועים והציבוריים, כדוגמת עֹלַת הַבֹּקֶר שהיא קורבן התמיד של שחר, ומִנְחַת הָעֶרֶב שהיא קורבן התמיד של בין הערבים [מצודת דוד], דווקא עַל הַמִּזְבֵּחַ הַגָּדוֹל (בתוך פירוט הקורבנות, מצוין כי בספרים מדויקים ישנה תנועת געיה באות וי"ו במילים וְאֶת עֹלַת הַמֶּלֶךְ [מנחת שי]). מזבח זה הוא למעשה המזבח החדש, ואחז הופך אותו כעת למזבח העיקרי והראשי [רד"ק, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. מתוך רשעתו, הוא דורש שכל עבודת הקורבנות תעבור אליו [מלבי"ם]. הפרשנים נחלקים מדוע הוא מכונה "הגדול": הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמזבח זה היה פשוט גדול יותר במידותיו הפיזיות ממזבח הנחושת שבנה שלמה [מצודת דוד, אברבנאל, רלב"ג]. עם זאת, יש המציעים כי הגדולה אינה מתבטאת בהכרח בממדים, אלא בכבודו ובחשיבותו במחשבתו של אחז [רלב"ג].
בעוד המזבח החדש מקבל את הבכורה, מזבח ה' המקורי נדחק הצידה והופך לטפל [רד"ק]. לגביו פוקד אחז: וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת יִהְיֶה לִּי לְבַקֵּר. הפרשנים מסכימים כי משמעות המילה לְבַקֵּר אינה קשורה לזמן הבוקר, אלא היא מלשון דרישה, חיפוש ובדיקה [מצודת ציון]. הכוונה היא שהמזבח הישן יישאר רק לשעת צורך, והמלך ישתמש בו רק לפרקים, מתי שיעלה על לבו ורוחו לדרוש אותו ולהקריב עליו [רש"י, מצודת דוד, רלב"ג, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].