בזמן שצבאות ארם וישראל צרו יחד על ירושלים, התרחש מהלך מדיני משמעותי בדרום שפגע קשות בממלכת יהודה. העיר אילת, שהייתה צומת מסחרי ומדיני חשוב ושימשה שער לקשרים בינלאומיים, נכבשה והוצאה משליטת יהודה. עיר זו, המכונה בפסוק גם אֵילוֹת, נכבשה בעבר, נבנתה וסופחה מחדש ליהודה על ידי המלך עזריה (המוכר גם כעוזיהו). כעת, רצין מלך ארם כובש אותה בחזרה.
פעולתו של רצין מתוארת במילה וַיְנַשֵּׁל, שמשמעותה השלכה, גירוש ועקירה בכוח. הפרשנים מסכימים כי רצין גירש באלימות את התושבים היהודים שהתגוררו באילת באותה עת.
לאחר גירוש היהודים, העיר אוכלסה מחדש, וכאן מתגלה תופעה מעניינת במסורת כתיבת וקריאת הפסוק במילה וַאֲדוֹמִים. המילה נכתבת בתנ"ך באות רי"ש ("וארמים"), אך נקראת באות דל"ת ("ואדומים"). הפרשנים מסבירים כפילות זו על רקע המצב הגיאופוליטי: במקור, טרם כיבושה על ידי ממלכת יהודה, אילת הייתה שייכת לאדום. כאשר רצין מלך ארם כבש את העיר, הוא הכריז עליה כשטח ארמי (ולכן הכתיב מתייחס לארמים), אך בפועל הוא החזיר אליה את תושביה המקוריים, האדומים מהאזור הסמוך, והושיב אותם בה במקום היהודים (ולכן הקריאה מתייחסת לאדומים). מהלך זה נועד לחזק את השליטה הארמית באמצעות האדומים, שישבו בעיר מאז, ומשתלב עם עדויות היסטוריות נוספות על כך שבאותה תקופה אדום תקפה את יהודה במקביל.