הברית הצבאית בין מלך ארם למלך ישראל מובילה למערכה ישירה על בירת ממלכת יהודה, אך מסתיימת בכישלון להשיג את המטרה המרכזית. המלכים עולים על ירושלים ווַיָּצֻרוּ עליה, כלומר מטילים עליה מצור [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, הכתוב מדגיש כי וְלֹא יָכְלוּ לְהִלָּחֵם, שכן לא היה להם די כוח להתגבר על העיר ולכבוש אותה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
קביעה זו עומדת לכאורה בסתירה למתואר בספר דברי הימים, שם נכתב כי ארם וישראל דווקא הכו את אחז מכה גדולה. כדי ליישב זאת, מוסבר כי המפלות הקשות שאחז ספג אירעו בשלבים אחרים של המלחמה. אולם כאשר המלכים שמו פעמיהם אל ירושלים עצמה במטרה להפיל את שלטונו לחלוטין, הם נחלו כישלון [מלבי"ם, חומת אנך]. מעבר לכך, נראה כי בתחילה ניסה כל מלך לעלות על ירושלים לבדו ולא הצליח, וגם כאשר התאחדו לבסוף לכוח משותף, לא עלה בידם לכבוש אותה [מלבי"ם].
הסיבה לכך שהכתוב כאן בוחר לקצר בתיאור המאורעות ולהשמיט את פרטי המפלות הקשות של אחז המופיעים בדברי הימים, היא מתוך רצון לשמור על כבודם של אביו יותם ובנו חזקיהו [חומת אנך].