תארו לעצמכם מצב שבו שני אויבים מבינים שלבד הם לא מצליחים לנצח, אז הם מחליטים לשלב כוחות ולתקוף יחד. זה בדיוק מה שקרה בירושלים בזמן שלטונו של המלך אחז. מלך ארם ומלך ישראל ניסו בהתחלה כל אחד בנפרד לכבוש את העיר, וכשראו שזה לא עובד, הם התאחדו לצבא משותף. הם הגיעו אל ירושלים ווַיָּצֻרוּ עליה, כלומר הקיפו אותה מכל הכיוונים והטילו עליה מצור. אבל למרות שהם שילבו כוחות, וְלֹא יָכְלוּ לְהִלָּחֵם. פשוט לא היה להם מספיק כוח להתגבר על העיר ולכבוש אותה, והתוכנית שלהם להפיל את השלטון נכשלה לחלוטין.
אולי תופתעו לדעת שבשלבים אחרים של המלחמה, אחז דווקא כן ספג מפלות קשות מאותם מלכים. אז למה התנ"ך בוחר לדלג על זה ולא לספר לנו כאן על הכישלונות האלה? הסיבה היא כבוד. הכתוב מעדיף לקצר ולא לפרט על המפלות של אחז, כדי לשמור על כבודם של שני אנשים חשובים וצדיקים במשפחה שלו: אבא שלו יותם, והבן שלו חזקיהו.