בחירתו של יחזקיהו באות האלוהי משקפת את רצונו בהוכחה חד-משמעית ובלתי ניתנת לערעור. כאשר מוצעת לו האפשרות לבחור את כיוון תנועת הצל כסימן להחלמתו, הוא בוחן את מידת הפלאיות של כל אחת מהאפשרויות ודורש נס שיחרוג לחלוטין מהסדר המוכר.
המילה נָקֵל מתפרשת כדבר קל. יחזקיהו טוען כי לַצֵּל לִנְטוֹת עֶשֶׂר מַעֲלוֹת קדימה הוא עניין פחות מובהק. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שתנועת הצל קדימה, גם אם היא מתרחשת במהירות רבה מהרגיל, עדיין ממשיכה את מסלולה הטבעי של השמש. במצב כזה, האות אינו ניכר מספיק לעין. לכן הוא אומר לֹא כִי, כלומר מוטב שלא כך יהיה, אלא יָשׁוּב הַצֵּל אֲחֹרַנִּית. חזרת הצל לאחור נחשבת לאות חזק ופלאי הרבה יותר, שכן היא יוצרת מציאות תמוהה שבה היום שכבר פנה לערוב, חוזר לפתע להיות בוקר [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, עולה תמיהה גדולה על עצם בקשתו של המלך: כיצד יכול יחזקיהו להתייחס לשינוי כלשהו בתנועת גרמי השמים כדבר "קל"? הרי שינוי במסלול השמש הוא נס עצום, גדול אף מהניסים שחולל משה רבנו, ונדמה כי יש בבקשה זו חוסר הבנה של גודל המופת. מתוך קושי זה, מוצגת גישה פרשנית שונה ולפיה הנס לא התרחש בשמש עצמה, אלא רק בצל שעל פני הארץ.
על פי הסבר זה, תנועת עננים ואידים תחת השמש עשויה לשבור את קרני האור ולהזיז את הצל ממקומו הראוי. יחזקיהו הבחין כי כיוון הרוח באותה עת יכול היה לדחוף את העננים ולהאיץ את תנועת הצל קדימה באופן טבעי למחצה, ולכן התייחס לאפשרות זו כקלה. כדי לוודא מעל לכל ספק שמדובר במופת אמיתי מאת ה', הוא ביקש שהצל ינוע אחורנית, בניגוד לכיוון הרוח הטבעי. בתגובה לכך, ה' יצר באורח פלא אידים שנעו במהירות בכיוון ההפוך, קלטו את ניצוץ השמש והסיגו את הצל לאחור באופן מיידי [רלב"ג].