רגע של תפנית דרמטית מתרחש בחדר חוליו של המלך, כאשר הבטחה אלוהית לחיים משתלבת עם פעולה רפואית מעשית. הנביא, אשר זה עתה בישר למלך על החלמתו הצפויה, מורה לאנשיו להניח תרופה על גופו המיוסר, ובכך מביא לסיומה של מחלה קשה ומסכנת חיים.
הפרשנים מבארים תחילה את המונחים הרפואיים והמעשיים המופיעים בפסוק. הצירוף דְּבֶלֶת תְּאֵנִים מתאר תאנים שיובשו ונדחסו יחד לכדי גוש עגול, בניגוד לתאנים לחות וטריות [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. את הדבלה הורו להניח על הַשְּׁחִין, שהוא נגע עור קשה, אבעבועות או דלקת חריפה שממנה סבל המלך [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפעולה מסתיימת במילה וַיֶּחִי, אשר בהקשר זה אינה מציינת תחייה ממוות, אלא תהליך של רפואה והחלמה מלאה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
סביב אופן הריפוי מתקיימת מחלוקת עקרונית בין המפרשים: האם מדובר בנס גלוי הנוגד את הטבע, או בפעולה טבעית המשתלבת בו?
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר באירוע על-טבעי מובהק, המוגדר כ"נס בתוך נס". על פי גישה זו, הנחת דבלה על בשר חי ופצוע גורמת באופן טבעי לריקבון ולהחמרת הפצע. לפיכך, ה׳ בחר לרפא את המלך דווקא באמצעות דבר שבטבעו נועד להזיק ולחבל, בדומה לאופן שבו המתיק את המים המרים במרה באמצעות עץ מר [רש"י, רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש הסבורים כי הריפוי נעשה בדרך טבעית. גישה זו גורסת כי כאשר ה׳ מחולל מופתים, הוא מעדיף לעטוף אותם בסיבות טבעיות כדי למעט את החריגה מחוקי הטבע, ולדבלת תאנים ישנו כוח טבעי מסוים לרפא ולבשל מורסות [רלב"ג].
על בסיס תפיסה טבעית זו, מתפתח קו פרשני המפריד בין דבר ה׳ לבין יוזמתו של הנביא. על פי גישה זו, ההוראה לקחת דבלת תאנים כלל לא נאמרה מפי ה׳, אלא הייתה עצה רפואית אישית של ישעיהו. הנביא, שראה את ייסורי המלך מהנגע החיצוני, הציע תרופה טבעית כדי לשכך את כאבו, בעוד שהמחלה הפנימית והמסוכנת באמת נרפאה בדרך נס על ידי ה׳. שילוב זה של רפואה טבעית לצד הבטחה ניסית בלבל את חזקיהו, שחשש כי נבואת ההחלמה כולה מסתכמת בריפוי הטבעי של השחין בלבד. משום כך, הוא דרש לקבל אות פלאי שיוכיח כי ה׳ הוא שמרפא את שורש חוליו [אברבנאל]. מחלוקת זו משקפת את המתח התמידי שבין הפשט, הרואה בפעולה תרופה טבעית, לבין הדרש, המעצים את הפעולה לכדי נס מורכב [מדוד ועד לחורבן].