מלך הנוטה למות מקבל לפתע בשורה נבואית על החלמתו הצפויה, ותגובתו מעוררת תהיות לגבי מידת ביטחונו בהבטחה האלוהית. פנייתו של חזקיהו נראית במבט ראשון כבקשה חסרת כבוד או כביטוי לחוסר אמונה [מדוד ועד לחורבן, רלב"ג], אך הפרשנים נחלקים בהבנת מניעיו ומשמעות מילותיו.
הגישה המרכזית מפרשת את המילים מָה אוֹת כבקשה ישירה למופת ולהוכחה [ביאור שטיינזלץ]. לפי גישה זו, חזקיהו התקשה להאמין לבשורה מיד בשל חומרת הנבואה הראשונה שקיבל, שבה נגזר עליו מוות מוחלט. כאשר ישעיהו חזר בו לפתע והבטיח רפואה, חזקיהו חשד שהנביא אומר זאת רק כדי לנחמו לאחר שראה אותו בוכה בכי תמרורים. גם כאשר הבחין שפצעי מחלתו מתחילים להתרפא, הוא עדיין חשש שהמחלה לא סרה ממנו לחלוטין ועלולה לחזור, ולכן דרש הוכחה לכך שאכן יחלים ויתחזק עד שיוכל לעלות לבית ה' [רד"ק]. גישה נוספת מסבירה שבקשת האות לא נבעה מחוסר אמונה בה', אלא מחשש תיאולוגי. חזקיהו דאג שההבטחה לתוספת של חמש עשרה שנות חיים ניתנה על תנאי, ותלויה בכך שישמור על שלמות רוחנית. לכן הוא ביקש אות שיאשר כי מדובר במתנת חיים מוחלטת שאינה תלויה בדבר [רלב"ג].
לעומת זאת, קיימת גישה פרשנית שונה לחלוטין הקוראת את הפסוק לא כשאלה או כבקשת הוכחה, אלא כקריאת התפעלות. לפי כיוון זה, המילה מָה אינה מילת שאלה אלא ביטוי המורה על גודל וחשיבות, והמילה אוֹת משמעותה פלא ומופת. לפיכך, חזקיהו קורא בהתרגשות: כמה גדול, עצום ונפלא ייחשב המופת הזה, שה' ירפא אותי ממכאובי ואוכל לעלות תוך שלושה ימים לבית ה' [מצודת דוד, מצודת ציון, חומת אנך]. בעקבות התפעלות זו מצידו של המלך, החליט ה' להעניק לו מיוזמתו אות ממשי בצל השמש [חומת אנך].