תגובתו של מלך יהודה לנבואת החורבן והגלות של צאצאיו מעוררת פליאה, שכן נראה כי הוא מקבל את הבשורה הקשה בהשלמה ומתמקד בשלוותו האישית. תגובה זו עומדת במוקד הדיון הפרשני, המבקש להבין את מניעיו של המלך ואת כוונתו בהצהרה כי דברי הנבואה טובים.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמלך מקבל את הדין מתוך הקלה על כך שהפורענות נדחית. כאשר הוא אומר טוֹב דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ, הוא מביע את שביעות רצונו מכך שהעונש לא יחול בדורו. הוא מודה לה' על כך שיהיה שלום בימי חייו, ואינו חושש ממה שיתרחש לאחר מותו [רש"י, מצודת דוד]. אף על פי שהאמין לנבואה והתיירא ממנה, הוא היה אדם חזק שסבר כי עתידם של הדורות הבאים צריך להטריד אותם עצמם, ואילו הוא יכול להודות על השלווה הקרובה [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, יש המקשים על גישה זו: כיצד ייתכן שאדם צדיק לא יתפלל על זרעו ועל עמו, כפי שעשו מנהיגים אחרים בעת צרה, ואף יכנה נבואת חורבן במילה "טוב"? מתוך קושי זה, מוצעת קריאה שונה לחלוטין של הפסוק. לפי פירוש זה, המילים טוֹב דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אינן מתייחסות כלל לנבואת החורבן הנוכחית, אלא לנבואה הקודמת שבה הובטחו למלך חמש עשרה שנות חיים נוספות והחלמה ממחלתו. למעשה, כאשר שמע המלך על הצרה העתידית, הוא התחרט על כך שביקש להאריך את חייו, שכן מוטב היה לו למות מאשר לראות ברעת עמו. לכן הוא מבהיר: תוספת החיים שהענקת לי תיחשב לדבר "טוב" אך ורק אִם שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי – כלומר, רק אם הפורענות לא תתרחש בתקופתי ואזכה לשלום יציב, בפרט מול מלך אשור שלא יהפוך לאויבו [אברבנאל].
מתוך דברים אלו עולה כי המלך הבין שהחורבן העתידי לא נגזר בגלל חטאיו שלו, אלא כגזירה מוקדמת בשל עוונות העם. משום כך הוא לא התפלל לבטל את הגזירה כליל, אלא רק ביקש שהיא לא תצא אל הפועל בימי חייו [אברבנאל].