נבואת פורענות קשה ניחתה על המלך חזקיהו, אך התגובה האלוהית לדמעותיו היא מיידית ומפתיעה. הנביא ישעיהו אך סב על עקבותיו כדי ללכת, ובטרם הספיק להתרחק, דבר ה' עוצר אותו בדרכו והופך את גזר הדין.
הכתוב מציין כי ישעיהו לֹא יָצָא העיר [חָצֵר] הַתִּיכֹנָה, כלומר הוא עדיין היה בדרכו החוצה ולא הספיק לצאת מן החצר האמצעית של ארמון המלך [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ, אברבנאל]. בפסוק זה ניכר הבדל בין הכתוב למסורת הקריאה: המילה נכתבת בתורה כ"העיר" אך נקראת כ"חצר" [מנחת שי, רד"ק]. הפרשנים מציעים שני כיוונים להבנת פער זה. גישה אחת מסבירה כי הדבר בא ללמד על ממדיה העצומים של החצר, שכן חצרותיהם של מלכים דומות בגודלן לעיירות בינוניות [רד"ק]. הגישה השנייה רואה בכך רמז לדחיפות האלוהית; ה' מיהר לעצור את ישעיהו ולהודיע לו על רפואת המלך, בטרם תספיק השמועה על גזר דין המוות לצאת ולהתפשט ברחבי העיר כולה [רש"י, רד"ק].
הדחיפות להשיב את הנביא על עקבותיו נבעה מכך שמיד כאשר ה' ראה את המלך מתחרט ובוכה, הוא רצה לבשרו על השינוי [אברבנאל]. המחלה הקשה באה על חזקיהו כעונש על כך שהתעצל להביא ילדים לעולם, מחדל חמור עבור מלך שאמור להבטיח את ירושת המלכות. עם זאת, ה' בחר לרפא אותו בדרך נס, אף על פי שמבחינה טבעית מצבו היה סופני. רפואה מהירה זו – שתאפשר לו לעלות לבית המלך בריא כבר ביום השלישי – הוענקה לו בזכות מעמדו כמנהיג העם, ומתוך כבוד לשבועה שה' נשבע לדוד המלך שכיסאו ייכון לעולם. ה' פעל כך מתוך ראייה היסטורית עמוקה; למרות שהארכת חייו של חזקיהו תוביל ללידת בנים רשעים כמנשה ואמון, ה' צפה מראש שמהם עתיד לצאת צאצא צדיק וישר כמלך יאשיהו [אברבנאל].