מלכים ב, פרק כ׳, פסוק י״ט

מלך יהודה מקבל בהשלמה את נבואת החורבן והגלות של צאצאיו, ומצהיר כי טוֹב דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ מתוך הקלה על כך שהעונש נדחה ולא יחול בדורו. הוא מודה לה' על השלווה הקרובה וסבור כי על הדורות הבאים לדאוג לעתידם בעצמם. מנגד, יש המפרשים כי המלך אינו מכנה את גזירת החורבן לדורות הבאים כדבר טוב, אלא מתייחס להבטחה הקודמת שקיבל להארכת חייו. לאור ההבנה כי החורבן נגזר מראש בשל חטאי העם, המלך מבהיר שתוספת החיים שהוענקה לו תיחשב לטובה רק אִם שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי, כלומר רק אם יזכה לשלום יציב והפורענות לא תצא אל הפועל בימי חייו.