מערך הכוחות בשדה הקרב מתפצל לשתי חזיתות נפרדות, היוצרות יחד מלכודת טקטית מול צבא ישראל. הכוח המקומי המגן וצבאות השכירים ממוקמים בזירות שונות, באופן שמאלץ את התוקפים להתמודד עם איום כפול.
החלק הראשון של המערכה מתמקד במגינים המקומיים: וַיֵּצְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה פֶּתַח הַשָּׁעַר. בני עמון יצאו מעירם והתייצבו ממש מול פתח שער העיר כדי להגן עליה [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בחירתם להישאר צמודים לחומה נבעה מחולשתם, שכן הם העדיפו לחסות בצל המבצר ולא להסתכן בלחימה בשטח הפתוח [מלבי"ם].
מנגד, החלק השני של המערכה מורכב מהכוחות השכירים: וַאֲרַם צוֹבָא וּרְחוֹב וְאִישׁ טוֹב וּמַעֲכָה. הציון רְחוֹב מכוון לארם רחוב, והשם מַעֲכָה מתייחס לארם מעכה או למלך מעכה [רד"ק]. כוחות אלו נערכו לְבַדָּם בַּשָּׂדֶה, כלומר במערכה נפרדת ומנותקת לחלוטין מבני עמון.
הפרשנים חלוקים באשר לסיבת ההפרדה בין הכוחות. יש המסבירים כי צבאות המלכים השכירים חנו במרחק רב מעיר המלוכה של עמון [מלבי"ם]. לעומת זאת, דעה אחרת תולה זאת בחששם של בני עמון להכניס את צבאות השכירים הזרים לתוך עירם פן ימרדו ויעלו עליהם, ולכן סוכם שאלו יילחמו בחוץ [אברבנאל].
תהא הסיבה אשר תהא, התוצאה של פיצול זה הייתה היווצרות של סכנה גדולה עבור צבא ישראל. כאשר יואב ואנשיו התקרבו אל העיר, הם מצאו את עצמם מותקפים משני כיוונים במקביל: בני עמון ניצבו מולם בחזית הפנימית של השער, ואילו כוחות ארם איימו עליהם מאחור, מן העורף שבשדה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].