יואב שר הצבא מוצא את עצמו במצב טקטי מורכב, כאשר הוא מוקף באויבים משני כיוונים שונים ונאלץ לפצל את כוחותיו ולתכנן אסטרטגיה מחושבת.
הביטוי פְּנֵי הַמִּלְחָמָה מתפרש בשתי דרכים. יש המפרשים כי הכוונה היא לחזית המלחמה [ביאור שטיינזלץ], בעוד אחרים מסבירים שהכוונה היא לפני הגיבורים ואנשי הצבא עצמם [מצודת דוד, רד"ק]. מבחינה דקדוקית, הפועל הָיְתָה בלשון נקבה מתייחס למילה מלחמה, אף על פי שהמילה פני סמוכה אליו [רד"ק].
המצב של מלחמה מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר מתאר זירה כפולה: חזית אחת מול צבא ארם הנמצא בשדה הפתוח, וחזית שנייה מאחור מול בני עמון הניצבים בפתח שער העיר [אברבנאל]. יואב חושש שאם יתקדם אל העיר כדי להילחם בעמונים בשער, הוא ימצא את עצמו מותקף מאחור על ידי הארמים ולכוד בין שני מחנות חזקים. לכן, מחכמתו הצבאית, הוא מחליט להילחם תחילה במלכי ארם בשדה [מלבי"ם].
לצורך משימה זו בוחר יואב את בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, כלומר קבוצת עילית של לוחמים [ביאור שטיינזלץ]. על פי מסורת הקריאה והכתיב, המילה נכתבת בישראל אך נקראת ישראל [מנחת שי], והאות בית מנוקדת בשווא [רד"ק].
הסיבה לכך שיואב לוקח את הכוח המובחר ומציב אותו לִקְרַאת אֲרָם היא ההבנה שצבא ארם בשדה הוא החזק, הגדול והמיומן יותר [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. בני עמון לעומת זאת שאבו את כוחם בעיקר מהעובדה ששהו סמוך למבצר המוגן. בשל כך, יואב מפקיד את שאר העם, החלשים יותר, בידי אחיו אבישי כדי שיילחמו בעמונים שבשער העיר. ההנחה הייתה שאם העמונים יצאו אל השדה הפתוח, הכוח של אבישי יספיק כדי לנצחם, ובינתיים הם ישמשו כמשמרת המוכנה לסייע גם נגד ארם במידת הצורך [מלבי"ם, אברבנאל].