לאחר שביזו את דוד באופן רשמי ובוטה, בני עמון מבינים את חומרת המשבר שיצרו. מתוך חשש מתגובתו הצבאית של דוד, חנון מלך עמון מחליט להקדים תרופה למכה ושוכר צבאות של שכירי חרב כדי להילחם בו [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסכימים כי המילה נִבְאֲשׁוּ מבטאת את העובדה שבני עמון הפכו למאוסים ומתועבים בעיני דוד, בדומה לתחושת הגועל שאדם חש כלפי דבר שהסריח והרקיב [רד"ק, מצודת ציון].
כדי להיערך למערכה, בני עמון שוכרים כוחות ממספר מדינות קטנות באזור. הם מגייסים עשרים אלף חיילים מאֲרַם בֵּית רְחוֹב ואֲרַם צוֹבָא, שהן שתי ממלכות ארמיות באזור סוריה, ועוד אלף איש ממלך מַעֲכָה [ביאור שטיינזלץ]. באשר לביטוי וְאִישׁ טוֹב, אין הכוונה לאדם בודד, אלא לאנשי "ארץ טוב" או לאנשיו של אדון הארץ שנקרא בשם זה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], משם הגיעו שנים עשר אלף חיילים נוספים.
השוואה בין פסוק זה לתיאור המקביל בספר דברי הימים מעלה הבדל בולט: בעוד שכאן מוזכרים עשרים אלף חיילים רגליים (רַגְלִי) ועוד שנים עשר אלף מאיש טוב (בסך הכל שלושים ושניים אלף חיילים), בדברי הימים נאמר שנשכרו שלושים ושניים אלף רכב. כדי ליישב את הפער, מוסבר כי מבנה הצבא שנשכר היה כזה שמספר חיילי הרגלים היה זהה בדיוק למספר המרכבות. ספר שמואל בחר להדגיש את כוחות הרגלים, ואילו ספר דברי הימים התמקד בפירוט מערך המרכבות [מלבי"ם].