מחוות פיוס דיפלומטית הופכת באחת למשבר ביטחוני חמור, כאשר יועצי מלך בני עמון מפרשים את שליחותו של דוד כפעולת ריגול עוינת. בעת חילופי השלטון הרגישים, שרי בני עמון נוטעים ספק בלבו של חנון מלכם החדש, ומערערים על כוונותיו האמיתיות של מלך ישראל.
השרים פונים אל המלך בשאלה רטורית: האם אתה באמת מאמין שמשלחת המנחמים נשלחה מתוך כבוד לאביך? [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כדי לבסס את חשדם, הם מציגים טיעון פוליטי: דוד מעולם לא כיבד את אביך בחייו ולא שלח שליחים כדי לכרות עמו ברית פוליטית. אם לא כיבד אותו בחייו, מדוע שפתאום יראה כלפיו כבוד לאחר מותו וישלח מנחמים? [מלבי"ם, אברבנאל].
לצד הטיעון הפוליטי, השרים מבססים את חששם על ההלכה היהודית עצמה. הם מזכירים למלך כי ישראל מוזהרים בתורתם לגבי בני עמון בצו המפורש "לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם". לאור איסור זה, טוענים השרים, לא ייתכן שדוד דורש בשלומך באמת ובתמים [רש"י, אברבנאל]. מתוך פרשנות זו עולה ביקורת נוקבת על דוד, המבוססת על דברי המדרש: דוד ניסה לנהוג לפנים משורת הדין ולעשות חסד במקום שבו ה' אסר זאת. ניסיון זה להיות "צדיק הרבה" ולוותר על ציווי התורה, הוא שגרם בסופו של דבר לביזיון השליחים ולמלחמה קשה עם ארבע אומות [אברבנאל].
מתוך הבנה שזו אינה משלחת שלום תמימה, מסיקים השרים כי מדובר במרגלים שבאו לנצל את שעת האבל. מטרתם האמיתית היא חֲקֹר אֶת הָעִיר – איסוף מידע ממוקד על עיר הבירה עצמה ולא על הארץ כולה [מנחת שי], וּלְרַגְּלָהּ – לחפש ולבלוש בה [מצודת ציון]. השרים מוסיפים כי המטרה הסופית היא וּלְהׇפְכָהּ, מילה המתפרשת במשמעות של בדיקה יסודית. כשם שאדם הופך חפץ מצד לצד כדי לבחון אותו מכל כיווניו, כך באו שליחי דוד לבדוק את העיר ביסודיות ולמצוא את נקודות התורפה שלה, במטרה להכין את הקרקע לכיבושה ולהחרבתה [רד"ק, מצודת ציון, מלבי"ם].
כך, המשלחת נתפסת בעיני העמונים כבעלת אופי כפול: כלפי חוץ הם מציגים חזות של שלום ונחמה, אך מתחת לפני השטח מסתתרת כוונת זדון. תפיסה זו היא שתוביל את חנון בהמשך להעניש את השליחים בעונש חלקי ומשפיל, ולחשוף את ערוותם הפיזית כסמל לחשיפת מחשבותיהם הנסתרות [אברבנאל].