תגובתו של חנון למשלחת דוד מתבטאת במעשה השפלה פומבי וקיצוני, שנועד לבזות את השגרירים ולהציגם באור מגוחך ועלוב [ביאור שטיינזלץ]. הבחירה לפגוע דווקא בחצי מזקנם ובמחצית מאורך בגדיהם אינה מקרית, והיא נועדה לשקף את היחס הדו ערכי של חנון כלפי הגעתם. מצד אחד הם טענו שבאו בכוונות טובות כדי לנחמו, אך מצד שני חנון חשד שכוונתם האמיתית רעה והם באו לרגל. לכן, העונש שניתן להם היה מעין חלוקה שווה המבטאת את צביעותם בעיניו [מלבי"ם בשם מהרי"א, ביאור שטיינזלץ]. בימים ההם, הזקן והלבוש הארוך נחשבו לסמלים מובהקים של כבוד והדרת פנים, והפגיעה בהם הייתה פגיעה ישירה במעמדם [מלבי"ם].
פעולת הגילוח של חֲצִי זְקָנָם מלמדת גם על מנהגי התקופה. מכך שהשגרירים נותרו בבושתם, ניתן להסיק כי לא היה נהוג אז לגלח את הזקן כלל. אילו היו רגילים בכך, היו יכולים פשוט לגלח את החצי הנותר ולהסיר מעליהם את החרפה, אך מכיוון שזה לא היה מנהגם הם נאלצו לשאת את הבושה עד שהזקן צמח מחדש [רלב"ג].
באשר לפגיעה בבגדיהם, הפרשנים דנים במשמעות המילה מַדְוֵיהֶם. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בחלוקים, במדים או בבגדים הארוכים שלבשו השגרירים. חנון כרת את הבגדים בַּחֵצִי, כלומר במחצית אורכם, המגיעה עַד שְׁתוֹתֵיהֶם שהם אזור העגבות והאחוריים, וכך הותיר אותם ערומים למחצה וחשופים לבושה. מנגד, ישנה דעה ייחודית הסבורה כי המילה מַדְוֵיהֶם מתייחסת ספציפית למכנסיים שנועדו לכסות את הערווה. לפי פירוש זה, המילה נגזרת מאותו שורש של המילה דווה (כמו אישה נידה), משום שאלו בגדים הבאים במגע עם הפרשות הגוף הטבעיות. כריתת מכנסיים אלו בחצי השאירה את השגרירים מגולי ערווה לחלוטין. עם זאת, בניגוד לבושת הזקן שליוותה אותם זמן רב, את חרפת עירומם יכלו השגרירים לפתור מיד לאחר מכן על ידי לבישת בגדים חלופיים [רלב"ג].