התגרויותיו של מלך בני עמון, אשר לא הסתפק בהשפלת המלאכים אלא אף קיבץ צבא למלחמה, מובילות לתגובה צבאית מהירה [אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. למרות חומרת המצב, דוד בוחר שלא לצאת למערכה בעצמו אלא שולח את יואב בראש הכוחות. החלטה זו נובעת משיקול תדמיתי, כדי למנוע ממלך עמון את ההזדמנות להתפאר בכך שזכה להילחם ישירות מול דוד מלך ישראל [אברבנאל]. הכוח הישראלי יוצא לתקוף את העמונים באופן מיידי, ומשום שלארץ עמון לא הייתה הגנה חזקה, מצליח הצבא להגיע עד לעיר הבירה של האויב [ביאור שטיינזלץ].
מבחינה לשונית, הצירוף וְאֵת כָּל הַצָּבָא הַגִּבֹּרִים מתפרש בשתי דרכים. גישה אחת מסבירה כי מדובר בסמיכות, כלומר אנשי הצבא שהם גיבורי מלחמה [רד"ק]. הגישה השנייה גורסת כי חסרה כאן האות וי"ו, ויש לקרוא זאת כאילו נכתב "הצבא והגיבורים", כלומר דוד שלח את הצבא הרגיל ויחד עמו גם את הגיבורים [מצודת ציון, רד"ק].