כאשר נודע לדוד על ההשפלה שחוו שגריריו, האנשים עצמם נמנעו מלחזור ישירות אל המלך משום שהיו שרויים בבושה עמוקה. משום כך נאלץ דוד ליזום את הפנייה ווַיִּשְׁלַח לִקְרָאתָם שליחים מטעמו כדי להעביר להם את הוראותיו [מצודת דוד, שטיינזלץ].
המסר שהעביר להם המלך היה שאינם מחויבים לשוב אליו מיד [שטיינזלץ], אלא עליהם להישאר בעיר יריחו. באשר לכתיב המילה בִירֵחוֹ, יש המציינים כי בספרים המדויקים האות רי"ש מנוקדת בחיריק ולא בצירה, ולרוב נכתבת המילה ללא האות יו"ד [מנחת שי].
הוראת דוד הייתה להמתין בעיר עַד יְצַמַּח זְקַנְכֶם, כלומר עד שזקנם יגדל [מצודת ציון, רד"ק]. הפרשנים עומדים על השאלה מדוע דוד לא הורה להם פשוט לגלח את החצי הנותר של זקנם כדי להשוות את מראה פניהם. ההסבר לכך נעוץ במנהגי התקופה: באותם ימים לא היה מקובל לגלח את הזקן כלל, ופעולה כזו נחשבה לחרפה גדולה שנעשתה רק במקרי אבל וצער עמוק. משום כך, הפתרון היחיד והמכובד עבורם היה להמתין לצמיחת השיער מחדש [רד"ק, אברבנאל]. רק לאחר שהזקן יגדל, הורה להם המלך וְשַׁבְתֶּם – לחזור בחזרה אל בתיהם [מצודת דוד].