קרה לכם פעם שעשיתם מעשה ממש לא יפה, ופתאום הבנתם שהסתבכתם בצרות גדולות? זה בדיוק מה שקרה לבני עמון. אחרי שהם העליבו את דוד המלך בצורה כל כך פוגעת, הם הבינו שהם עשו טעות חמורה ופחדו מאוד מהתגובה שלו. המילה נִבְאֲשׁוּ מתארת את המצב שלהם, הם הבינו שהם הפכו לשנואים ומאוסים בעיני דוד, ממש כמו תחושת גועל שאנחנו מרגישים כשמשהו מסריח ומרקיב.
כדי להתכונן למלחמה, חנון מלך עמון החליט לשלם כסף להרבה מאוד חיילים ממדינות קטנות באזור כדי שיבואו לעזור לו. הוא גייס עשרים אלף חיילים מאֲרַם בֵּית רְחוֹב ומאֲרַם צוֹבָא, שהיו ממלכות באזור סוריה. בנוסף, הוא הביא עוד אלף חיילים ממלך מַעֲכָה, ועוד שנים עשר אלף חיילים מאִישׁ טוֹב. הכוונה כאן היא לא לאדם אחד שהוא טוב, אלא לאנשים שהגיעו מארץ שנקראה בשם "טוב".
בסך הכל נאספו שלושים ושניים אלף חיילים שנקראים רַגְלִי, כלומר חיילים שהולכים ברגל. אם תקראו במקום אחר בתנ"ך, תראו שכתוב שם שהם הביאו שלושים ושניים אלף מרכבות. איך זה יכול להיות? ההסבר הפשוט הוא שהצבא היה מאורגן בצורה כזו שעל כל חייל רגלי הייתה גם מרכבה אחת. בספר שלנו התנ"ך בחר לספר לנו על החיילים הרגליים, ובמקום האחר הוא בחר לספר לנו על המרכבות.