קרה לכם פעם שהייתם בטוחים שאתם מביאים למישהו חדשות נפלאות, אבל כשהוא שמע אותן הוא בכלל לא שמח? דוד המלך מסביר לאנשים שעומדים מולו בדיוק את המצב הזה. הוא מזכיר להם את הסיפור על הנער העמלקי שבא לספר לו ששאול המלך מת במלחמה. הנער הזה היה כִמְבַשֵּׂר בְּעֵינָיו, כלומר, הוא היה בטוח שהוא מביא לדוד בשורה משמחת וטובה, וקיווה לקבל על כך פרס גדול. אבל דוד קורא לו רק הַמַּגִּיד, שזה אדם שסתם מוסר מידע רגיל. הסיבה לכך היא שדוד לא שנא את שאול, ובכלל לא ראה במוות שלו סיבה לשמחה.
למרות שהנער ציפה לפרס, דוד מתאר את מה שקרה ואומר וָאֹחֲזָה בוֹ וָאֶהְרְגֵהוּ. דוד ציווה על המשרתים שלו להעניש את הנער בחומרה רבה, מפני שהוא העז לפגוע במלך וניסה להרוויח מזה. כשהפסוק אומר אֲשֶׁר לְתִתִּי לוֹ בְּשֹׂרָה, הכוונה היא הפוכה לגמרי ממה שהנער חשב: במקום להעניק לו את המתנה שציפה לה, דוד נתן לו עונש. דרך הסיפור הזה דוד מעביר מסר ברור לאנשים שפגעו כעת באיש בושת: אם הענשתי נער שרק טען שפגע במלך, ברור שאעניש אנשים שעשו מעשה רע ופגעו באדם באמת.