דוד המלך מסדיר את הניהול הכלכלי של נכסי בית שאול, תוך חלוקת תפקידים ברורה בין ציבא למפיבושת. בעוד מפיבושת זוכה למעמד של כבוד בחצר המלכות, ציבא ומשפחתו הענפה מקבלים את האחריות לעיבוד הפיזי של הקרקעות ולפרנסת המשפחה.
הציווי וְעָבַדְתָּ לּוֹ אֶת הָאֲדָמָה מטיל על ציבא להמשיך בתפקידו הקודם ולעבוד את השדה, לחרוש ולקצור עבור צרכיו של מפיבושת [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מלאכה זו תיעשה בעזרת משפחתו הגדולה של ציבא, הכוללת חמישה עשר בנים ועשרים עבדים. לאחר מכן נאמר וְהֵבֵאתָ, כלומר על ציבא לאסוף את התבואה מן השדה ולהכניסה אל הבית [רד"ק, מצודת דוד]. יש המפרשים כי מילה זו קשורה למילה "תבואה", ומורה על כך שציבא נדרש לעשות את כל צרכי העבודה החקלאית עד לאיסוף המלא של יבול האדמה [רד"ק, מנחת שי].
הפסוק מציג לכאורה קושי הבנתי: בתחילה נאמר שציבא יכין את לחמו של בן אדוניו מן האדמה, אך מיד לאחר מכן מצהיר דוד כי מפיבושת יאכל תמיד על שולחנו. הפרשנים מציעים שתי דרכים מרכזיות ליישב זאת:
הגישה הראשונה מסבירה כי ישנה הפרדה בין מפיבושת לבין בני ביתו. התבואה והרווחים הכלכליים מהשדה נועדו לפרנס את משפחתו המורחבת של מפיבושת וכל הנלווים אליו, בעוד שמפיבושת עצמו לא יזדקק למזון זה, שכן הוא יסעד על שולחן המלך בירושלים לשם כבוד ותפארת [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הגישה השנייה פותרת את הקושי באמצעות אבחנה בין הדמויות השונות המכונות בפסוק. לפי פירוש זה, כאשר נאמר וְהָיָה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ לֶּחֶם וַאֲכָלוֹ, הכוונה היא למיכה, בנו הקטן של מפיבושת. מכיוון שציבא הפך כעת לעבדו של מפיבושת, מפיבושת נחשב לאדוניו, ומיכה הוא "בן אדוניו" שיאכל מתבואת השדה. לעומת זאת, האזכור השני, וּמְפִיבֹשֶׁת בֶּן אֲדֹנֶיךָ, מתייחס למפיבושת עצמו כבנו של יהונתן אדונו המקורי של ציבא, והוא זה שיאכל תמיד על שולחן המלך [רד"ק, מצודת דוד, אלשיך]. הסדר זה מתבקש גם מבחינה מעשית, משום שמפיבושת נכה בשתי רגליו ואינו יכול ללכת בקלות אל שדותיו שבנחלת בנימין, ולכן הוא נשאר בחצר המלך בעוד ציבא מנהל את נחלותיו מרחוק [אלשיך].