הענקת נחלת שאול למפיבושת מהווה רגע של חסד מלכותי יוצא דופן, המשלב בתוכו תיקון היסטורי ונדיבות אישית. הרקע המשפטי למעשה זה נובע מכך שאיש בושת, יורשו של שאול, מרד בדוד שנמשח על ידי ה'. בעקבות מרד זה, כל נכסי בית שאול עברו על פי דין לבעלות הכתר. משום כך, החלטתו של דוד להעניק את השדות למפיבושת לא הייתה רק השבת רכוש, אלא חסד גדול של הענקת רכוש שכבר זכה בו המלך כדין [אברבנאל, רד"ק].
בתגובה לציווי המלך לעבד את האדמות עבור מפיבושת, ציבא מקבל על עצמו את המשימה. עם זאת, קיימת מחלוקת מרתקת סביב סופו של המשפט, בשאלה מי הוא הדובר במילים וּמְפִיבֹשֶׁת אֹכֵל עַל שֻׁלְחָנִי.
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שאלו עדיין דבריו של ציבא [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. לפי תפיסה זו, ציבא מבקש להפגין את מסירותו ומצהיר כי גם עד עתה הוא נהג במפיבושת בכבוד רב, לא התעלל בו ודאג לכל מחסורו. ציבא טוען שמפיבושת כבר סועד על שולחנו שלו וזוכה ליחס השמור לבני מלכים, ולכן למעשה אין לו צורך ממשי לאכול על שולחן המלך דוד [מצודת דוד, רד"ק, אברבנאל, ביאור שטיינזלץ]. כיוון מחשבה נוסף בתוך גישה זו מפרש את דברי ציבא כהבטחה לעתיד. ציבא מתחייב להכין למפיבושת שולחן עשיר מתבואת השדות שיעבד עבורו, שולחן שיהיה כה מפואר עד שלעיתים יעלה ברמתו אף על שולחנו של המלך עצמו, כיאה למעמדו [מלבי"ם].
מנגד, גישה פרשנית אחרת מחלקת את הפסוק לשני דוברים שונים. על פי קו מחשבה זה, דבריו של ציבא מסתיימים בהסכמתו למלא את פקודת המלך, והמשך המשפט הוא למעשה תגובתו של דוד. לאחר שציבא מתחייב להכין את כל צורכי משפחתו של מפיבושת, דוד חותם את הדברים בהכרזה שמעלה את מעמדו של מפיבושת עצמו, וקובע כי הוא יסעד באופן קבוע על שולחן המלך [רש"י, רד"ק].