מפגש טעון וגורלי מתקיים בין מלך ישראל לבין השריד האחרון למשפחת המלוכה הקודמת, רגע המקפל בתוכו פחד עמוק, תקוות חסד וחשיפת זהות שהוסתרה זמן רב.
הצגת ייחוסו הכפול של מפיבושת כבֶּן־יְהוֹנָתָן בֶּן־שָׁאוּל משקפת את הקונפליקט הפנימי והרגשות המעורבים שליוו אותו בדרכו אל המלך. מצד אחד, בהיותו נכדו של שאול, קינן בו פחד עצום שמא דוד יבקש לנקום בו; אך מצד שני, בהיותו בנו של יהונתן, אהובו ובן בריתו של דוד, נטעה בו עובדה זו תקווה להינצל [חומת אנך].
עד לאותו רגע, מפיבושת חי במסתור ונאלץ להעלים את שמו ואת זהות משפחתו. עצם הגעתו וההכרזה על שמו מסמלות את יציאתו מהמחבוא. בספר דברי הימים הוא נקרא "מריב בעל", ויש הסבורים כי אחד משמות אלו שימש אותו כשם בדוי בתקופת הסתרתו. מנגד, על פי מסורת חז"ל, שמו המקורי אכן היה מריב בעל, ואילו השם מְפִיבֹשֶׁת ניתן לו על שום חכמתו העצומה, שכן היה "מבייש" את פני דוד בדיוני הלכה. הגעתו הוכיחה כי בניגוד לעלילת עבדו שניסה להציגו כ"לא דבר" – כלומר אדם חסר דעת ותבונה – מפיבושת היה למעשה חכם גדול ומלא דעת [מלבי"ם].
כאשר מפיבושת ניצב מול המלך, תגובתו הפיזית – וַיִּפֹּל עַל־פָּנָיו וַיִּשְׁתָּחוּ – נבעה מאימה של ממש. הוא היה ירא ורועד, ודוד יכול היה להבחין בפחד העמוק שניכר בתנועותיו ובהבעת פניו [חומת אנך].
לשמע קריאת שמו בפי דוד, מפיבושת משיב: הִנֵּה עַבְדֶּךָ. בעוד שיש הרואים באמירה זו נוסח תשובה מקובל ושגרתי בחצר המלכות [ביאור שטיינזלץ], פרשנים אחרים רואים בה ביטוי של כניעה מוחלטת והשלמה עם הגורל. מפיבושת היה בטוח שדוד קרא לו כדי להענישו כנקמה על מעשי שאול, ובתשובתו הוא מביע נכונות לקבל על עצמו כל גזירה ועונש שהמלך יטיל עליו [מצודת דוד].