מעברו של מפיבושת אל חצר המלכות מסמן תמורה דרמטית בחייו, שבה הוא הופך לחבר קבוע בפמליה המלכותית. הציון כי על שולחן המלך תמיד הוא אוכל אינו מעיד רק על שיפור באיכות סעודותיו, אלא מבטא את שדרוג מעמדו והשתייכותו מעתה ואילך לבית המלוכה [ביאור שטיינזלץ].
מציאות זו מסבירה מדוע מפיבושת יושב בירושלים. מגורים בעיר המלוכה דרשו הוצאות מרובות והתמודדות עם צורכי העיר, אך נוכחותו התמידית בסעודות המלך חייבה זאת. הסיבה לכך שלא יכול היה להתגורר בעיר אחרת, או אפילו בפרברי ירושלים ולהגיע מדי יום לסעודה, נעוצה במצבו הגופני, שכן הוא פיסח כלומר חיגר [מצודת ציון].
אזכור עובדת היותו פיסח בשתי רגליו בסוף הפסוק משרת מטרה כפולה: ראשית, הדבר מסביר את חוסר הניידות שלו ואת ההכרח להתגורר בסמוך לארמון [מלבי"ם]. שנית, חזרה זו על נכותו נועדה להסביר את חוסר פעילותו הכללי, ומהווה פרט רקע נחוץ להבנת המשך עלילת סיפורו של מפיבושת [ביאור שטיינזלץ].