תגובתו של מפיבושת לחסדיו הגדולים של המלך מתאפיינת בהכרת תודה עמוקה ובהקטנה עצמית קיצונית [אברבנאל]. תגובה זו מורכבת משני שלבים, המקבילים לשתי הטובות שהעניק לו דוד. תחילה וַיִּשְׁתַּחוּ, פעולה גופנית שנעשתה כהודאה על החסד הראשון של השבת שדות שאול אליו. לאחר מכן וַיֹּאמֶר מֶה עַבְדֶּךָ, אמירה המכוונת כנגד החסד השני והאישי יותר, שבו הפך אותו דוד לאחד מאוכלי שולחנו [מלבי"ם].
במילים מֶה עַבְדֶּךָ מביע מפיבושת פליאה על כך שזכה לכבוד כה גדול, ומצהיר כי הוא אינו נחשב למאומה בעיני עצמו [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. כדי להמחיש את שפלותו הוא משתמש בדימוי חריף ושואל כִּי פָנִיתָ אֶל הַכֶּלֶב הַמֵּת. דימוי זה נשען על הרעיון המוכר שכלב חי טוב מן הארי המת, ולכן בחירתו בביטוי "כלב מת" מייצגת את התחתית שבתחתית. יתרה מכך, התוספת אֲשֶׁר כָּמוֹנִי באה להדגיש כי אפילו בתוך קטגוריה פחותה זו של כלבים מתים ישנן מדרגות שונות, והוא רואה את עצמו במדרגה התחתונה והשפלה ביותר מכולן [חומת אנך].