המפגש הטעון בין דוד המלך לבין הניצול ממשפחת המלוכה הקודמת מקבל תפנית מפתיעה. במקום לחסל את שאריות בית שאול כמקובל בעולם העתיק, דוד מבקש להרגיע את מפיבושת ומעניק לו חסד כפול הכולל השבת רכוש וכבוד אישי.
כאשר מפיבושת הופיע לפני דוד והכניע את עצמו כעבד, דוד הבחין בחרדתו העמוקה מפני הוצאה להורג. לכן מיהר המלך להרגיעו במילים אַל־תִּירָא, והבהיר כי לא קרא לו כדי להרע לו אלא כדי לגמול עמו חסד [אלשיך, מצודת דוד].
החסד הראשון שדוד מעניק הוא וַהֲשִׁבֹתִ֣י לְךָ֔ אֶֽת־כׇּל־שְׂדֵ֖ה שָׁא֣וּל, כאשר המילה "שדה" משמשת כאן כשם כולל לכל נחלת שאול [רד"ק]. הפרשנים עומדים על השאלה מדוע החזרת הנחלה נחשבת למעשה של חסד, והרי מפיבושת הוא ממילא היורש החוקי. תשובה אחת היא שמשפחת שאול ואיש בושת נחשבו למורדים במלכות דוד, ולכן כל נכסיהם הוחרמו כדין לטובת המלך. השבת הרכוש המוחרם בחזרה לידי המשפחה היא אפוא חסד עצום ולא חובה משפטית [רד"ק]. גישה אחרת מבחינה בין רכושו הפרטי של שאול לבין נכסים שצבר מתוקף היותו מלך. על פי חוקי המלוכה, נכסי המלכות עברו באופן טבעי לידי דוד עם עלייתו לשלטון, והענקתם למפיבושת היוותה מחווה מיוחדת ונדיבה [מלבי"ם]. הסברים נוספים מציעים שדוד החזיק בנחלה עד כה משום שחשב שאין יורשים קרובים יותר מאשתו מיכל בת שאול [מצודת דוד], או משום ששארית משפחת שאול הסתתרה באלמוניות ונמנעה מלתבוע את בעלותה על הקרקעות, שמעמדן נותר עד אז לא ברור [ביאור שטיינזלץ].
החסד השני שמעניק דוד הוא כבוד אישי וקבוע – וְאַתָּ֗ה תֹּ֥אכַל לֶ֛חֶם עַל־שֻׁלְחָנִ֖י תָּמִֽיד [ביאור שטיינזלץ]. בעוד שהשבת הקרקעות נעשתה כחסד בעבור יהונתן, הזכות לשבת בשולחן המלך, שהייתה שמורה לאנשים גדולים בחכמה בלבד, ניתנה למפיבושת בזכות מעלתו האישית שלו [מלבי"ם].