תארו לעצמכם איך הייתם מרגישים אם מלך חזק היה קורא לכם אליו, והייתם בטוחים שהוא כועס עליכם מאוד. זה בדיוק מה שהרגיש מפיבושת, הנכד של שאול המלך, כשהגיע אל דוד. באותם ימים, כשמלך חדש עלה לשלטון, הוא בדרך כלל היה פוגע במשפחה של המלך הקודם. לכן מפיבושת רעד מפחד.
אבל דוד מיד מרגיע אותו ואומר לו אַל־תִּירָא, שזה אומר אל תפחד. דוד מסביר לו שהוא לא קרא לו כדי להעניש אותו, אלא להפך, כדי לעשות איתו חסד וטובה גדולה.
הטובה הראשונה שדוד עושה היא וַהֲשִׁבֹתִ֣י לְךָ֔ אֶֽת־כׇּל־שְׂדֵ֖ה שָׁא֣וּל. דוד מחזיר לו את כל השדות והאדמות שהיו שייכות לסבא שלו, שאול. אולי תשאלו את עצמכם למה זאת כזאת טובה גדולה, הרי מפיבושת הוא הנכד וזה ממילא אמור להיות שלו. הסיבה היא שמשפחת שאול נחשבה למשפחה שמרדה בדוד, ולכן כל הרכוש שלהם עבר להיות שייך למלך החדש. כשדוד מחליט לתת את האדמות האלה בחזרה למפיבושת, זו מתנה עצומה ולא משהו שהוא היה חייב לעשות.
הטובה השנייה היא כבוד אישי ענק. דוד אומר לו וְאַתָּ֗ה תֹּ֥אכַל לֶ֛חֶם עַל־שֻׁלְחָנִ֖י תָּמִֽיד. דוד מזמין אותו לשבת ולאכול איתו בשולחן המלך באופן קבוע. לשבת בשולחן של המלך היה כבוד ששמור רק לאנשים חכמים וחשובים מאוד, ודוד נתן למפיבושת את הכבוד הזה בזכות החוכמה והמעלות הטובות שלו.