יואב שר הצבא מוצא את עצמו במצב צבאי מורכב, כאשר הוא מוקף ונאלץ לנהל מערכה בשתי חזיתות מקבילות. הביטוי פְנֵי הַמִּלְחָמָה מתפרש כחזית הקרב [ביאור שטיינזלץ], או באופן מילולי יותר כפניהם של אנשי המלחמה שניצבו מולו [מצודת דוד]. המערכה נערכת אֵלָיו פָּנִים וְאָחוֹר, שכן בני עמון ניצבים מלפניו, ואילו כוחות ארם מאחוריו [ביאור שטיינזלץ].
לנוכח האיום הכפול, יואב מקבל החלטה פיקודית ולוקח יוזמה: וַיִּבְחַר מִכָּל בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל. הוא בורר את הלוחמים הטובים והמובחרים ביותר, לוקח אותם תחת פיקודו הישיר, ואת הכוח הזה הוא מפנה לִקְרַאת אֲרָם. החלטה זו נובעת מתוך ההנחה ששכירי החרב הארמים הם לוחמים מיומנים יותר, ואולי אף רבים יותר, ולכן הם דורשים את המענה הצבאי האיכותי ביותר [ביאור שטיינזלץ].